בסצינה מתוך הסרט "על הכוונת" עם מארק וולברג, שיצא לפני כ־17 שנה, מצולמת פסגה מושלגת במדינת קולורדו ועליה סנאטור ממונטנה שאומר, אין כבר ימין ושמאל, אין דמוקרטים או רפובליקנים. ישנם אלו שיש להם ואלו שאין להם.
החורף הישראלי לא מזמן לנו פסגות מושלגות, אבל אמירות - כן. במילים אחרות, אין יותר צדדים. בפרקטיקה ישנם השולטים והנשלטים, השואפים להחליף אותם, ועכשיו תבחר באיזו קבוצה אתה רוצה להיות, אומר הסנאטור.
החיים חזקים מכל אידיאולוגיה. היה אפשר לראות את זה השבוע בחסימת הכבישים בבני ברק, ערב הוצאת צווי הגיוס לאלפי חרדים שנציגיהם נשכבו על הכביש למען הכלל, בעוד תלמידי החכמים ישבו בישיבות מול עוד דף של גמרא.
החרדים לא הולכים לשום מקום, אבל החרדה האמיתית אינה נגרמת בהכרח בגללם. שנים רבות של חיים מופרדים יצרו ראייה שונה של מציאות. ככה מייצרים חלקים מתוך תמונה, ככה נוצר פאזל בתוך חברה. היום זה חסימות כבישים בבר־אילן, מחר זה שלטון ארגוני הפשיעה באום אל־פחם.
מדובר בפאזל ישראלי בתפארתו, כשהחלקים בפאזל שמרכיבים תמונת מציאות ישראלית תורמים לשיטת הממשל שלנו. או במילים אחרות, הבלגן וחוסר האחידות, ההתנהגות השונה וכיבוד החוק באופנים שונים על ידי מגזרים שונים באותה חברה, מזינים את הפוליטיקה הישראלית, שהיא בהגדרתה שיטה של הפרד ומשול. קואליציות.
אולם החרדה האמיתית היא מהשיח, מהידברות שמטרתה להגיע לפשרות מתוך הבנה שיש עדיין כמה דברים שהם מכנה משותף, כמו הגיוס לצבא, שלטון החוק, בית המשפט, או אפילו החטופים, שהפכו מזמן לגורם מפריד. חלק רואים בכך אתוס וחלק חולשה.
המכנה המשותף הוא גם מחנה משותף, המרכיב את היסודות המועטים לחיים משותפים במדינה שכלל הציבור בה רוצה ביטחון ומעוניין בשירות בסיסי כמו בריאות, חינוך, רווחה ושלטון החוק. הגיוס לצורכי הביטחון, תשלומי המס לצורך השירות האזרחי והציות לחוק על מנת שיהיה בית משפט, הם רק הדרך.
המטרה היא המכנה המשותף, ומעל המטרה הזו מרחפת חרדה עצומה, כאשר הגיוס משול למוות עבור חלק מהציבור, בית המשפט הוא מושא לזלזול ולא מייצג חלקים בעם, לפחות בעיניהם, חברות שמטרתן לסדר תו נכה קמות כפטריות אחרי הגשם, ואם תעלו את סוגיית החטופים, ייתכן שתיענו באנחת רווחה במקרה הטוב, או במיאוס נסתר במקרה הרע. רע לכולנו.
ישראבלוף מוכר לעייפה
עם ישראל מכל גוני הקשת חרד כאשר הוא מביט במשקפת על המציאות הישראלית הנוכחית. הוא יכול להיות אופטימי או פסימי. לאלו נגיד שאתם לא מבינים כלום, ולאחרים נאמר שאינם מעריכים נכון את גודל האיום. וכדאי ששניהם יהיו ריאליים.
אפשר לחיות עם חרדה, אבל צריך לטפל בה ולא להזניח, היא לא תעבור לבד, ובדרך כלל ההפך הוא הנכון. מדינת הצבא החזק והמתוחכם (באזורנו לפחות), בעלת התמ"ג מרקיע השחקים בהשוואה למדינות הסובבות אותנו, מכילה אנשים חרדים – והם לא בהכרח דתיים.
התורה אינה משהו שבו הם מאמינים, והיכולת שלהם לדבר עם השונים מהם הולכת ויורדת משמעותית, כמו המכנה המשותף שמקטין את המחנה המשותף והופך אותנו בעל כורחנו לקנטונים נפרדים. כמו קבוצות כדורגל בתחרות, רק שלא ברור מי נגד מי, כי כולם מקשיבים לשופט ומשחקים עם נעליים דומות. הדשא בינתיים אותו הדשא, אך כולם קורצים לקהל שלהם, שקנה כרטיס.
מי שחושב שסוגיית הגיוס תיפתר בקרוב, צפוי להתבדות. גם הצורך המלחמתי לא יצליח לגשר על דורות של הסדרה לצד החוק בזכות הישראבלוף המוכר. מי שחושב שהגיוס הוא הבעיה, התבדה כבר מזמן, שכן חיבור של חלקים בחברה לחברה עצמה אינו רק בשירות המדינה, הוא גם בתרבות, כמו הצריכה והכלכלה השחורה. הוא בתרבות הדיווח על מקרים חריגים במשפחה, בכיבוד שלטון החוק ועוד רבים.
הגיוס נראה כשלב הראשון, יש מדים וצבא והחלטות ומפקדים, רק חסרים המתגייסים בסוף הדרך, שיבואו לבקו"ם בעזרת השם. אז זהו, שלא. התהליך אינו טורי אלא מקבילי, הוא אינו שלבי אלא צריך לקרות באופן כלל־גזרתי ובבת אחת, בדיוק כפי שעולמנו השתנה בשנה האחרונה, וזה לא ייגמר מחר.
חיינו במדינת ישראל לאחר השנה האחרונה יהיו שונים במובנים רבים. הקפיץ שנדרך וחזר למקומו ולגודלו בסבבי הלחימה בשנים האחרונות - לא יחזור למקומו הפעם. זו גם לא קורונה, אלא משהו אחר לגמרי. לא בהכרח לרעה, הואיל והפעם קיים סיכוי לתקן ולשנות סדרי עולם, או סדרי בראשית. המרחק מהבקו"ם לבני ברק קצר משדרות לג'באליה. המדינה קטנה, אך המחנה המשותף לצערנו קטן יותר ממנה בישראל 2024.
המבט אל האוכלוסייה החרדית הוא גם מבט לעצמנו. את הגטאות המודרניים הללו גם אנחנו בנינו, נתנו להם לנהל את עצמם, וכך גדלו לנו כוחות פוליטיים בחסות אי־הידיעה, או חוסר האכפתיות שעטף אותם במשך השנים. אלו, השחורים שחיים בעוני, מה הם קשורים אליי. כן, גם משפטים כאלה נאמרים.
אבל עכשיו כדאי שכולנו קצת נלמד מהתצפיתניות, נביט על המציאות ונחפש פרטים קטנים, ננסה לחבר ביניהם ולפענח את התמונה הרחבה. זה היה נכון בחמ"ל נחל עוז, כמו בגזרת עם ישראל כולו.
העולם נחלק לאלו שיש להם ולאלו שלא, לבעלי הכוח הפוליטי וההשפעה, משרות המקורבים והפטורים – אל מול הנושאים בנטל שעומדים היום באחד הרגעים הגורליים למדינת ישראל. החרדה האמיתית היא לא בבקו"ם, היא ביכולת שלהם לדבר, להתפשר ולהקים מחנה משותף.
הכותב הוא יו"ר איגוד הטייסים הישראלי