אם משתחררים מנאמנות מפלגתית עיוורת, עד כמה שזה אפשרי, ומציבים מול עינינו את האינטרסים של המדינה כולה, אין מנוס מלהגיע למסקנה כי המבנה הקואליציוני כיום, של "ימין על מלא", מסוכן לעתידנו. השיטה הפוליטית שלנו, שמייצרת את המבנה הקואליציוני, היא שמכשילה אותנו.
כל מפלגה פוליטית שואפת להגיע לשלטון. זהו תכלית קיומה כמפלגה: לאחוז במושכות השלטון, להיות הרוב בכנסת, ולהיות הרשות המבצעת כדי לממש אידיאולוגיה ותפיסת עולם. בשנת 2009, עם שובו של בנימין נתניהו לראשות הממשלה, הקימה תנועת הליכוד עם תנועת העבודה קואליציה משותפת. היום זה נראה כחלום רחוק המבצבץ בערפילי העבר.
קשה להאמין עד כמה שקד אז נתניהו על גיוס תנועת העבודה לקואליציה שבראשותו. הוא ויתר על עקרונותיו כשר אוצר מצליח. בתקופה האחרונה המצב שונה בתכלית. ראשי מפלגות, מסיבות שונות, אינם מוכנים לשקול אפשרות של הצטרפות לקואליציה בראשות נתניהו. בהקמת הקואליציה העכשווית, תנועת הליכוד נשענה על מפלגות ימין קיצוניות ועל מפלגות חרדיות, וכך קיבלנו ממשלת "ימין על מלא".
ומהו המחיר שאותו מפלגות בישראל מוכנות לשלם עבור שלטון? על אילו עקרונות יסוד הן מוכנות לוותר? התשובה: מחיר ללא גבול ו־ויתור על כל עקרונות היסוד כמעט. תמיד יימצא ההסבר לכך: "כשאנחנו בשלטון, נוכל לשמור על ביטחון המדינה ועתידה", או "כשאנחנו בשלטון, נוכל להשיג שלום". ומדובר לאו דווקא בליכוד. בשנת 1990, לאחר ששמעון פרס הצליח להפיל את ממשלת האחדות הלאומית, המחיר שאותו מפלגת העבודה הייתה מוכנה לשלם הרקיע שחקים.
קואליציה של "ימין מלא", תוצאתה פילוג העם. זוהי קואליציה שמייצרת לנו הרפתקנות משיחית. המשטרה נעשית מסוכנת לציבור, ולא לעבריינים. מאבק מתקיים נגד בית המשפט העליון, אחד ממעוזי הדמוקרטיה שלנו, כאילו היה אויב המדינה. שר לביטחון לאומי שואף לפגוע בסטטוס קוו בהר הבית וכך ליצור עימות עם עולם מוסלמי של שני מיליארד איש. שר חינוך מעביר תקציבים למערכות החינוך של המגזר החרדי על חשבון החינוך הממלכתי. קבוצות מתנחלים עורכות "מבצעי ענישה" בערים או בכפרים הפלסטיניים ובכך מלבות את שנאת התושבים המקומיים לאוכלוסייה היהודית.
ראש הממשלה מנצח על התזמורת השואפת להנציח את השתמטות המגזר החרדי מהשתתפות בעול ביטחון המדינה בשעות קשות ביותר. וכאן הגענו לפסגת הדמגוגיה: שרים מבקרים את הסרבנות, בעוד הם בונים מבצר סרבנות נבזי ורחב ממדים. בנוסף לכל אלה, חוק רבנים המגדיל ללא צורך משרות במגזר החרדי, וחתירה לחוק מעונות יום שמציע תמיכה כספית למשתמטים משירות ביטחון.
בראייה כללית, תנועת הליכוד הפכה למשרתת של המגזר החרדי. היא מוכנה לעשות כמעט הכל על מנת להפיס תמידית את דעת מנהיגי מגזר זה כדי לשמר אותם בחיק הקואליציה הנדיבה והמפנקת. בכך היא הופכת אט־אט גם את הציבור החילוני ואת הציבור הדתי ציוני לשואבי המים וחוטבי העצים של המגזר החרדי.
המבנה הקואליציוני בישראל דוחף אותנו להקצנה לאומנית, מחייב ויתורים מפליגים למגזר החרדי ומוביל בעקביות להרס של כל מה שבנינו. בתקופה שבה המאבק על ביטחון המדינה נמשך במלוא עוצמתו, הקואליציה מחריפה במודע את מאבקי הפנים ושואפת לשוב לרפורמה המשטרית, בעוד אנחנו ממשיכים להיחלש, פנימה וגם ברחבי העולם.
המבנה הפוליטי בישראל חייב להשתנות אם אנחנו חפצי חיים ורוצים לשמור על עתידה של ישראל. טוב היה אילו ראשי המפלגות המובילות היו יכולים להקים קואליציית מרכז רחבה, אבל אפשרות כזו היא כמובן משאלת לב הזויה. הפתרון האפשרי הוא בחקיקה מתקנת, הבנויה על ארבעה נדבכים: הראשון, ממשלה תקום רק ברוב של 70 מחברי הכנסת.
השני, האדם העומד בראש המפלגה שזכתה במספר הקולות הגדול ביותר יכהן כראש הממשלה. השלישי, לא יהיו יותר מ־18 משרדי ממשלה. כבר היה חוק כזה, שאותו ביטלה הכנסת ב־2001. הרביעי, ראש ממשלה לא יכהן בתפקיד יותר משתי תקופות רצופות. כבר היה בחוק סעיף כזה, ואפילו נתניהו תמך בו בהתלהבות, אך כנסת ישראל, בטיפשותה, ביטלה אותו ב־2001.
ההצעה המועלית כאן בתמציתיות מחייבת, כמובן, שיקול דעת וחשיבה רבה. אולם לנוכח המציאות קיים הכרח לעצב פתרונות בחוק כדי לגבור על בעיית פילוג העם לשני חצאים. כבר עשינו שינויים מפליגים יותר בשיטה הפוליטית. ישראל נמצאת כיום במשבר חמור, ולכן בנושא זה צריכה לעסוק ברצינות הכנסת כיום, ולא בשאלה איך לחדש את ההפיכה המשטרית.