אין גבול למספר האירועים הפוקדים אותנו מדי יום במדינה שלנו. יש כל כך הרבה דברים שמשאירים אותנו בכוננות ספיגה תמידית, ולא בכדי. החטופים שעדיין מצויים בשבי חמאס כבר יותר מ־400 יום, העובדה שאנחנו במלחמה בלתי נגמרת מצפון ומדרום, והעובדה הגרועה ביותר – שקהות החושים הולכת ומשתלטת על רבים מאיתנו. לא בכוונה כמובן, פשוט אין לנו דרך אחרת לשרוד במציאות הכאוטית הזאת.
אה, ובואו לא נשכח את פרשת המסמכים, את זריקת פצצות התאורה סמוך לבית ראש הממשלה בנימין נתניהו, ואת חוק הגיוס שממש לא קרוב לכדי הגעה לפתרון רצוי.
אבל במהלך השבוע החולף, אולי קצת לפניו, קרה פה משהו שלא זכה להתייחסות מי יודע מה – סיפורו של נווט הקרב רס"ן (מיל') אסף דגן ז"ל ששם קץ לחייו, שחרף תרומתו הרבה למערכת לא ייקבר בקבורה צבאית, לפחות נכון לשעה זו.
אימו של אסף, בני משפחתו, אמרו שהם שמו לב למצבו הנפשי המחמיר. הם ידעו על ההידרדרות, ואף התריעו בפניה. דגן, בן 38, הותיר מכתב לאמו לאחר לכתו. "אולי יוקל לך לדעת שמצאתי מנוחה", כתב. 20 שנה היה אסף במערכת הצבאית, כולל שלוש שנים של קורס טיס לא פשוט. סדיר, קבע, מילואים, כל המסלול החשוב כל כך של אזרח במדינה הזאת. כל מה שאפשר לתת.
ברגע האמת, ובמקרה הזה גם אחריו, אסף לא קיבל את מה שמגיע לו. עתירת בני משפחתו של דגן נדחתה, וראש אכ"א דחה את דרישת משפחתו להכיר בו כחלל צה"ל ולחלוק לו כבוד אחרון בדיוק איך שזה היה צריך להיראות. אסף ובני משפחתו נותרו לבד. בעיתות "שלום" או לפחות לפני השבת השחורה, הסיפור הזה היה ממוטט את אמות הספים הרבה יותר.
וזה מובן, אנחנו השתנינו, וכך גם הקשב שלנו. אבל אסור לנו להתעלם מזה, מהעוול שזועק לשמיים, מאיש חיל האוויר שלא קיבל את ההוקרה על תרומתו רבת השנים. על משפחה שלא זכתה לנחת הזו אחרי הטרגדיה הגדולה הכרוכה באובדן.
אסף לא לבד. מסתובבים כאן עוד לא מעט ישראלים שפתאום כבר לא פוגשים את סביבתם כבעבר. שמתחילים להתבודד, לנבול, כל אחד מסיבותיו. ויש מיליון כאלה. ראיתם מישהו כזה? מרגישים שהוא לא כתמול שלשום? דברו, ספרו, התריעו בפני מי שצריך לדעת. הציעו עזרה, אוזן קשבת. אל תתנו לאותם אנשים לחוות את כל זה לבד.
ולגבי אסף? אני מקווה שההחלטה תשתנה איכשהו, ולו עבור משפחתו ועבור כל אלה שנותנים מעצמם בשביל המדינה. כדי שגם ברגעים הקשים באמת, גם בהחלטות הרות גורל כאלה, היא תהיה שם מאחוריהם.