אם יש משהו שצרפת לא אוהבת במיוחד במדיניותה במזרח התיכון, זה את ההתעלמות מתפקידה האסטרטגי וההיסטורי בלבנון. הקשר הזה חורג ממדיניותה הפרו־ערבית של צרפת, שהותוותה בימי הנשיא דה־גול.
צרפת תפסה את עצמה כאפוטרופסית של לבנון הנוצרית והפרנקופונית עוד מימי נפוליאון, והתערבה להגנת הנוצרים במרד הדרוזי בשנות ה־60 של המאה ה־19. כבר אז נשאה ההתערבות הצבאית אופי דיפלומטי, שמטרתו להוציא את ניהול העניינים מידי טורקיה, זאת עד לימי המנדט בשנות ה־40 של המאה שעברה.
כרגיל, המרכיב התרבותי הפרנקופוני מהווה גורם מפתח בתחושה הזאת של אחריות. כמו במילוט של יאסר ערפאת ואנשיו במהלך מלחמת לבנון. לא תמיד זוכה החסות הזאת בתמיכת האוכלוסייה. הנשיא מקרון כועס על רצונה של ישראל להתעלם מהתיווך הצרפתי מול חיזבאללה, אבל דימויו בלבנון הוחלש מאוד כשלא הצליח לקדם את בחירת הנשיא והחזרת מוסדותיה החוקיים של המדינה.
מקרון הבטיח שלום וביטחון ללבנונים לאחר פיצוץ מחסן תחמושת של חיזבאללה בנמל ביירות, ולא מילא את ההבטחה. נראה שגם המנהיגים והתושבים המקומיים היו שמחים יותר לחסות של ארה"ב, אבל גם האמריקאים יודעים שצריך לתת כבוד לצרפת. גם אם שתי המדינות חלוקות לגבי הצורך או האפשרות לתקן את החלטה 1701, האמריקאים תיאמו כמה שאפשר את תוכנית הוכשטיין עם הצרפתים והסכימו להעניק להם תפקיד. עדיף על תפקיד בולט מדי לרוסים.
הפעם ישראל הציבה את הכבוד שלה מול הכבוד הצרפתי. ישראל בחרה לאורך השנים בגישה של כבדהו וחשדהו כלפי צרפת בלבנון ובאזור. נראה שהאינטרסים המעשיים בהפסקת הלוחמה יכריעו את הכף, והם משותפים לישראל, ללבנון, לארה"ב, לצרפת ולקהילה הבינלאומית. בלי לשכוח לתת לצרפת את הכבוד המגיע לה.