האם ב-2 בדצמבר תתחדש עדותו של ראש הממשלה במשפטו? תלוי מה בית המשפט המחוזי יחליט בעניין זה, בהתחשב, בין היתר, בכך שעדיין יש קרבות בדרום ובצפון, 101 חטופות וחטופים עדיין בעזה, ואנחנו שרויים במערכה גורלית, לא רק על העתיד בגבולות, אלא על מקומנו במזרח התיכון.
ועכשיו נוספה השערורייה בהאג, כשגוף פוליטי, משפטי כביכול, הוציא צווי מעצר נגד ראש הממשלה ושר הביטחון לשעבר והתייצב בפועל לצד הרוצחים ונגד מדינת ישראל שנלחמת על ביטחונה ושלום אזרחיה.
“שופטי” האג גם מתנגחים במתכוון במערכת המשפט הישראלית, ושלא נתבלבל - מדובר במערכת המשפט הקיימת, זו שהולכת בדרכו של אהרן ברק ולא בזאת שהרפורמה המשפטית בהובלת יריב לוין ושמחה רוטמן רוצה לכונן.
מי שהגיבה בנחישות ובמקצועיות משפטית להחלטה המקוממת של האג הייתה דווקא היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב מיארה, שפסקה שבית הדין הזה “נעדר כל סמכות בעניין והחלטתו חסרת בסיס ושגויה ביסודה מבחינה משפטית”.
כל הנ”ל הם הרעשים הקשים והמציקים שמתלווים לנושא שבפתח המאמר, כלומר, להחלטה אם לקיים את עדות ראש הממשלה במשפטו או לדחות אותה לתקופה קצרה.
אך אֵם כל חטאת אינה החלטת בית המשפט הנוכחית, לכאן או לכאן, אלא החלטה קודמת של הפרקליטות ושל גורמים נוספים להעמיד ראש ממשלה מכהן למשפט, דבר שאיננו קיים בשום מדינה דמוקרטית שאנחנו רוצים להידמות לה - לא בצרפת, לא בבריטניה ולא בארצות הברית.
כשהסברתי זאת במאמר קודם, היה מי שטען במכתב למערכת שזו טעות, כיוון שבארצות הברית אפשר לגזור על נשיא מכהן “אימפיצ’מנט”, כלומר “הדחה”. אך היא הנותנת, שכן מדובר באקט פוליטי שמתבצע בידי גוף פוליטי, הקונגרס, ולא על ידי ערכאה משפטית.
החוקה האמריקאית בעניין זה ברורה וחד משמעית: “לבית הנבחרים הסמכות לתבוע הדחה, ולסנאט הסמכות לפסוק בעניין”, ולא לבית משפט. ראש בית המשפט העליון לשעבר, וויליאם רנקוויסט, ציטט משפט מקומדיה פופולרית כשהוסיף: “יש לעשות שום דבר ולעשות זאת טוב” כדי לקבוע שלמערכת המשפטית אסור להתערב בצורה כלשהי בשיקולי הקונגרס ובהחלטותיו בנדון.
גם בישראל, אגב, הכנסת יכולה להדיח ראש ממשלה בהצבעת אי אמון. הכנסת, לא גוף משפטי שלא נבחר בבחירות. הסיבות לכך שאין מעמידים למשפט נשיא (במשטר נשיאותי) או ראש ממשלה מכהנים, ברורות.
זוהי פגיעה בתהליך דמוקרטי של בחירות, התערבות בלתי לגיטימית של גוף ממונה בהחלטות של ממשלה, שרק היא מוסמכת לכך, וכדי להבטיח יציבות שלטונית.
כל התנהלות אחרת תהיה פגיעה אנושה בעקרון הפרדת הרשויות, שהוא מאושיות הדמוקרטיה ושבישראל ממילא הולך ומאבד את איזונו. זה יכול לקרות גם בזמן מלחמה, אך ההחלטה צריכה להיות עדיין בידי נציגי העם הנבחרים ולא בידי שופטים ממונים.
כך היה בעבר, למשל, בבריטניה, כשכמה מחברי בית הנבחרים העלו הצעת אי אמון בראש הממשלה צ’רצ’יל. ההצעה נדחתה אז ברוב עצום של חברי פרלמנט שסברו שטובת המדינה בזמן מלחמה קודמת לשיקולים אחרים.
ברם, דמוקרטיה איננה רק קובץ של חוקים וכללים, אלא גם תחושת העם לגבי מה נכון ומה בלתי נכון, מה פועל כהלכה ומה יש לתקן, מה צודק ומה מפלה.
לראיה, בארצות הברית נבחר עכשיו לנשיאות דונלד טראמפ, למרות שורה של אישומים והרשעות בבתי משפט. רוב הציבור היה מודע לחומרתם והתעלם מהם.
מרגע שטראמפ הפך ממועמד לנשיא, ראש מדינה נבחר (אומנם רק החל מ-20 בינואר), המערכת המשפטית כולה, כולל הפרקליט המיוחד שמונה לטפל באישומים נגד טראמפ, התבקשה לפנות את מקומה.
נתניהו איננו טראמפ, והוא לא הורשע בדבר. האישומים נגד נתניהו הם במישור הציבורי, וכוללים סעיפים שבעיני רבים נראים מגוחכים, אם לא מופרכים, ובעיקר פוליטיים.
ייתכן שהציבור בישראל יגיב עליהם כמו שהגיב הציבור האמריקאי. בכל מקרה, באישומים אלה, אלא אם יוסרו קודם, יצטרך בית המשפט לדון בבוא העת. לא כעת. ומן הסתם, עד אז גם ועדת החקירה בנושא המלחמה ומה שקדם לה תאמר את דברה.