בדיוק היום לפני שנה חזרתי מהגיהנום לארץ ישראל שלנו. אני חזרתי הביתה אבל בכל חלקי גופי אני עדיין שם, עם בעלי, קית' ועם הבנות שהיו איתי שם. עברה שנה מהיום שחזרתי אבל אני עדיין שם עם כל החטופים שנמצאים יותר מידי זמן בגיהנום.
אני שואלת את עצמי: מה קית' שלי עושה בעזה? מה הוא עושה במקום הכי נורא שיש בכל העולם? למה הם עדיין בעזה? איך זה הגיוני שנותנים להם לסבול כל כך הרבה זמן? זאת אכזריות שהיא לא אנושית ואני בחיים לא אצליח להבין איך לא עושים הכל, אבל הכל, כדי להחזיר אותם הביתה.
אם היה אפשר לשים מצלמה במנהרות בעזה ולצלם את אותם שם, אם הייתם רואים את האימה ואת הפחד מוות שיש להם בעיניים, אם הייתם רואים כמה הם רזים, לבנים, חיוורים, חולים, רעבים, ועצובים הם כבר מזמן, מזמן כבר היו כאן. אני לא צריכה מצלמה כדי לראות, אני הולכת לישון וקמה איתם כל בבוקר ולא מאמינה שעוברים הימים ונותנים להם להישאר שם. אומרים שכל דור שלא בנה את בית המקדש כאילו החריב אותו ואני רוצה לומר לכם: כל יום שאנחנו לא מחזירים את החטופים מעזה אנחנו במו ידינו משאירים אותם שם.
אני רוצה לקחת אתכם איתי לכמה רגעים לעזה
אנחנו יושבים בחדר חשוך על הרצפה, וכבר ממש קר. אני מסתכלת על קית' שלי, הוא שוכב על מזרון קשה כמו אבן על הרצפה. המזרון מסריח, מטונף בלי מצעים או כרית. קית' שלי עם בגדים קצרים, הבגדים קטנים עליו ולוחצים לו על הצלעות השבורות, אני רואה שקר לו. הגב שלו תפוס ואני רואה כמה כואב לו, כואב לו כל הגוף, הצלעות השבורות כואבות לו נורא, כואבת לו הבטן מרוב רעב, כואב לו הראש כי הוא מיובש לגמרי, כבר יום שלם שהוא לא הלך להתפנות כי הוא לא אכל ולא שתה כלום. הוא שוכב בדממה, כי אין לו ברירה. אני רואה את התחבושת עדיין על הפצע מהירייה שפגעה בו כבר חודש על היד שלו עם דם.
אני רואה אותו עצוב, מתגעגע ומלא מחשבות על מה יהיה איתנו ? ואיך זה הגיוני שאנחנו כאן בעזה? אני רואה שהוא חושב שאולי שכחו אותנו כאן בעזה ואני רואה אותו מתאפק לא לבכות. ואז, אני רואה שיורדות לו דמעות ...אני רואה שהחזה שלו עולה ויורד ויודעת שאין לו אויר לנשום...הוא במנהרה חשוכה מתחת לאדמה ולא יודע אם יישאר שם לנצח ואני לוחשת לו באוזן: קית'׳, אתה בסדר?
ואז אני שומעת ממנו בדיוק אבל בדיוק את מה שאני מרגישה. הוא מספר שהוא מפחד שהוא הולך למות ממש עוד רגע, שהוא לא מצליח יותר לנשום ואנחנו שנינו מסתכלים אחד על השנייה בעיניים, ברגע הזה אני מתפללת שאני זאת שאמות ראשונה שלא אצטרך לראות את בעלי מת מול העיניים שלי. שנינו במנהרה חשוכה מרגישים כאילו קברו אותנו בחיים, מנסים רק לנשום במעט כוחות שנשארו לנו. ברגעים האלה אני מנסה לשמור על קית' שלי וכל רגע שעובר אני מרגישה איך אני נכשלת.
חשוב לי שתדעו שזה מה שהם עושים שם החטופים שלנו שבחיים. אחים ואחיות שלנו שם במנהרות מנסים בכל הכוח שיש להם להישאר בחיים בשביל לחזור לכאן למשפחות שלהם שאוהבות אותם כל כך. שנה אני פה וכל מה שאני עושה זה לחשוב מה עוד אני יכולה לעשות בשביל להוציא אותם מהגיהנום. אין לי כבר כוח יותר, אני צריכה שתעזרו לי, אני מתחננת.
בהזדמנות הזאת אודה לכל מי שהיה חלק מהחזרה שלי הביתה, בשביל שאזכה לחזור למדינה שלי, למשפחה שלי, לילדים ולנכדים שלי. תודה לילדים שלי ששומרים עליי, לנכדים המתוקים שלי ושל קית'׳ שמשמחים אותי, למשפחה שלי ולכל החיילים והחיילות שעובדים מסביב לשעון בשביל להחזיר את החטופים שלנו הביתה. אני רוצה להגיד תודה הכי גדולה שיש לקית'׳ שהיה הכי מדהים שיש בשבילי שם, בעזה, לחן ,אגם, טל, גל, והבנות המתוקות שהיו איתי ועזרו לי כל כך ברגעים הכי קשים וחשוכים בעזה. אני לא אאבד תקווה לעולם ואשאר הכי חזקה שאפשר בשביל להחזיר את כל החטופים שלנו מעזה".
הכותבת היא אביבה סיגל, שחזרה מהשבי בעזה לפני שנה ובעלה, קית'' סיגל, עדיין חטוף. אביבה תשתתף הערב בעצרת האחדות "שרים יחד לשובם" בשעה 20:00 בכיכר החטופים בתל אביב לציון שנה לשחרור מהשבי.