לו היה ניתן ולו לרגע להשיל מעלינו את הזהויות הפוליטיות ולהביט נכוחה בצעדים ובמהלכים של ממשלת נתניהו, המסקנה הייתה ברורה וחדה כתער לכולם, גם לאלה שעדיין אפופים בפולחן אישיות של אדונם.
כדי להבין עד כמה חמור מצבה של ישראל, די ללקט את הרשימה השחורה והארוכה הבאה: קריאתו של קרעי לביטול בג”ץ, חוק פלדשטיין שמתכוון להלבין את מעשיו לכאורה, חוק גוטליב לחסינות ולהפיכת הכנסת לעיר מקלט, ההקלה בנוהלי השלכת רימוני הלם על מפגינים, ההשתלטות על המשטרה והמינויים בה, החוק שנועד להשתלט על לשכת עורכי הדין, סירובו של השר לוין למנות נשיא לבית המשפט העליון, ההתקפות הבוטות נגד היועמ”שית והכוונה לפטרה, ההתקפות הנלוזות נגד ראש השב”כ והכוונה לפטרו, ההתקפות הנבזיות על הרמטכ”ל, פיטורי שר ביטחון במהלך מלחמה כדי לרצות את החרדים, חוק המעונות, חוק ההשתמטות, הצעות החוק לסגירת כלי תקשורת ולפגיעה בהם, ועוד ועוד ועוד.
הצבר העצום הזה הוא מסה קריטית שהופכת את ישראל למדינה לא דמוקרטית בעליל. אם זה נראה כמו דיקטטורה, הולך כמו דיקטטורה ועושה קולות של דיקטטורה – זו דיקטטורה. אפשר היה לקצר ופשוט לשוב לקרעי ולציטוט הבלתי ייאמן שלו: “אנחנו נבחרי ציבור ואנחנו יכולים גם לשנות את המשטר אם נרצה”.
וכל הטוב הזה קורה במהלכה של מלחמת 7 באוקטובר, כשבכל יום מותר לפרסום הנורא מכל, כשתושבי הצפון והדרום רחוקים מבתיהם, וכש־101 חטופות וחטופים עדיין בשבי חמאס. האינטרסים הזרים והצרים של נתניהו וממשלתו אינם מסתכמים רק בניסיון מואץ להפיכה משטרית, אלא מתבטאים גם בהפקרות שבניהול המלחמה עצמה, הפקרות שהחלה עוד לפני הטבח הנורא.
למי שלא הבין, המלחמה בעזה נגמרה, ומה שנותר כעת הוא מהלך מתמיד של כיסוח הדשא כפי שנעשה כבר עשרות שנים ביהודה ושומרון. אלא שראש הממשלה מסרב לסיים את המלחמה בעזה על רקע האיומים להפיל את הממשלה. דווקא בצפון, שם המלאכה טרם הגיעה למיצוי מניח את הדעת, חתמה הממשלה על הסכם מחורר שלא משיב בבטחה לעת עתה את התושבים לבתיהם. אך מה שחשוב מבחינת נתניהו הוא שהסכם כזה לא מאיים על שרידותה של הממשלה. לעומת זאת, בעזה יש צורך בהסדרה מהירה, אך דווקא בעניין החטופים הממשלה גוררת רגליים ומטרפדת.
את כל אלה רואים אזרחי ישראל, ומרביתם כבר הכריעו, לפחות בסקרים, שיש לצאת במהירות לבחירות, להשיב את החטופים ולהקים סוף־סוף ועדת חקירה ממלכתית. בינתיים, בעוד ראש הממשלה מחפש את הסמרטוט התורן שיגיש את הצעת החוק נגד ועדת חקירה ממלכתית, מגישה את מסקנותיה ועדת החקירה האזרחית.
הוועדה בראשות השופטת בדימוס ורדה אלשייך קובעת כי האחראים לטבח 7 באוקטובר הם הממשלה ובראשה נתניהו, מערכת הביטחון, צה”ל והשב”כ. אף שמדובר בוועדת חקירה אזרחית שמסקנותיה אינן מחייבות, נראה שהכיוון ברור, ועכשיו נותר רק לחכות לכמה צדיקים בקואליציה שיצילו את עצמם מהכתם שדבק בהם ויצילו את ישראל. במדינה מתוקנת לא היה צריך להקים בכלל ועדת חקירה אזרחית ואפילו לא להמתין להקמתה של ועדת החקירה הממלכתית. במדינה מתוקנת, בשל האחריות ובשל הבושה, ראש הממשלה היה מתפטר כבר ב־7 באוקטובר.