מלחמת 7 באוקטובר נמשכת כבר למעלה משנה ואין רואים את סופה. היא תוכננה מראש להימשך עד אין קץ. עם פרוץ המלחמה נקלע בנימין נתניהו לניגוד עניינים חריף.
האינטרס האישי המיידי שלו היה למשוך את המלחמה ככל שניתן, מה שישאיר אותו בשלטון. לכך נלוותה תקווה שהזמן יטשטש את הזעזוע מהיום הנורא ההוא. כמו כן יכול היה נתניהו לקוות שהצלחות בלחימה ישיבו לו את אהדת הציבור התומך בו, כפי שאכן אירע, לפחות באופן חלקי.
כך נבחרה אסטרטגיה של מלחמה ממושכת, של פשיטות חוזרות ונשנות לרצועת עזה, ללא החזקת שטחים שנכבשו, כאשר כל פשיטה מחודשת גובה עוד ועוד קורבנות. קשה לדעת אם נתניהו הבין בימים שבהם הוחלט על אסטרטגיית המלחמה, שהימשכותה מסכנת לא רק את המדינה אלא גם אותו אישית.
האינטרס של מדינת ישראל הוא הפוך, היינו שהמלחמה תהיה קצרה ככל האפשר. זו הייתה עד היום האסטרטגיה הישראלית בכל המלחמות, אך לנוכח האסטרטגיה ההפוכה שאותה נוקט נתניהו, של מלחמה שאינה נגמרת, המחיר הוא כבד בכל מישור אפשרי, שלא לדבר על בעיית החטופים.
גורם נוסף המחייב קיצור המלחמה כרוך בנחיתות הישראלית במישור הבינלאומי. גם כאשר מלחמתה של ישראל מוצדקת לחלוטין, מחזיקה הצדקה זו מעמד פרק זמן מוגבל. ככל שהמלחמה נמשכת, גובר הלחץ הבינלאומי המתורגם כעבור זמן לסנקציות על ישראל.
התוצאה של מלחמת אוקטובר, הארוכה במלחמותינו, היא שבמהלכה קרס לחלוטין מעמדה הבינלאומי של ישראל. מעולם לא היינו בשפל כזה, שסכנתו איננה נופלת מסכנת הטרור.
שורה ארוכה של ידידות, ובהן אנגליה, צרפת ואיטליה, מטילות אמברגו נשק על ישראל. להחלטה האחרונה של מועצת הביטחון, שנועדה להורות לישראל להפסיק את המלחמה ללא החזרת החטופים, היה רוב של 14 קולות, ורק הווטו של ארה"ב הציל את מדינת ישראל.
לכל אלה הצטרף השוט המשפטי. בתחילת שנה זו, לאחר שהמלחמה נמשכה כבר מספר חודשים, נפתח הליך מופרך נגד ישראל בבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג.
בשלב זה ניתנו החלטות ביניים נגד ישראל, שלא מנעו את המשך המלחמה, אך היה בהן יותר מרמז לכך שרוב השופטים נוטים לקבל את הטענה המופרכת שפעולותיה של ישראל עולות כדי רצח עם (השופט אהרן ברק, שכיהן בהרכב מטעם ישראל, ושופטת נוספת נותרו במיעוט). אכיפת החלטות בית הדין הזה היא בידי מועצת הביטחון של האו"ם, שנוכח האפשרות של וטו אמריקאי, איננה פועלת בהקשר זה.
השלב הבא, החמור יותר, הוא בבית הדין הפלילי הבינלאומי, שהוציא לאחרונה צווי מעצר שערורייתיים נגד ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון לשעבר יואב גלנט. בית דין זה הוא חדש יחסית.
הוא הוקם באמצעות אמנה (אמנת רומא) שעליה חתומות כ-120 מדינות, שהן רוב מדינות העולם. כוחו של בית הדין נעוץ בכך שהמדינות החתומות על האמנה נטלו על עצמן לקיים את החלטותיו, מבלי שיש להן למעשה פיקוח או בקרה עליהן.
כנגד זה סובל בית הדין מחולשה הנעוצה בכך שדווקא המעצמות הגדולות, כלומר ארה"ב, רוסיה וסין (וגם הודו), אינן חתומות על האמנה ואינן מסכימות לשיפוטו. גם ישראל אינה חתומה על האמנה.
לבית הדין יש יומרה, הנובעת מהאמנה, לשפוט אזרחי מדינות שאינן חתומות על האמנה, אם הם פעלו בשטחה של מדינה החתומה על האמנה (הצווים שהוציא בית הדין נגד ולדימיר פוטין מבוססים על כך שצבא רוסיה פועל באוקראינה החתומה על האמנה). ניסיונות לפעול על פי היגיון דומה נגד חיילים אמריקאים נבלמו בידי ארה"ב, שאיימה על בית הדין בסנקציות, ואף חוקקה חוק נגד אפשרות כזו.
השיפוט המופרך של בית הדין נגד ישראל מבוסס על כך שהרשות הפלסטינית השיגה בעצרת האו"ם, בשנת 2012, מעמד של מדינה משקיפה (פלסטין לא התקבלה כחברה באו"ם, שכן לא השיגה את תמיכת מועצת הביטחון בכך).
בשנת 2015 הצטרפה פלסטין לאמנת רומא. כל זה התרחש בתקופת כהונתו של נתניהו בראשות הממשלה, ובשעה שתמך בשלטון חמאס בעזה, דאג לחיזוקו באמצעות הזרמה של מאות מיליוני דולרים, ובה בעת פגע ברשות הפלסטינית.
חרב פיפיות
לבית הדין הפלילי הבינלאומי יש אינטרס מיוחד לפעול נגד ישראל. ראשית, זו הזדמנות לבסס את שיפוטו על אזרחי מדינה שאינה חתומה על האמנה (הטענה המופרכת היא שישראל פועלת בשטחי "המדינה הפלסטינית", שחתמה על האמנה).
שנית, על בית הדין נמתחה ביקורת חריפה מצד מדינות אפריקה על כך שהוא פועל בעיקר נגדן. עניין זה אינו מפתיע נוכח הזוועות המתרחשות ביבשת זו. אבל לבית הדין יש עניין מיוחד "להוכיח" שהוא פועל גם נגד מדינה בעלת אופי מערבי, וישראל היא הקורבן המתאים לכך.
בית הדין הפלילי הבינלאומי הוא בדומה לבתי משפט אחרים, גוף פוליטי. התנהלותה של ממשלת נתניהו, לרבות הצהרות שנשמעו מפי השרים איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ', ואורכה המופרז של המלחמה, העניקו לבית הדין את הגיבוי הפוליטי שלו היה זקוק.
הנושא של בית הדין הפלילי הבינלאומי תלוי מעל ישראל שנים רבות בהקשר אחר – ההתיישבות בשטחים (ואולי אפילו במזרח ירושלים). המשפט הבינלאומי שולל העברת אוכלוסייה של המדינה הכובשת לשטח שנכבש, כך שההתנחלות בשטחים מעוררת בעיה לא פשוטה.
מבחינתה של ישראל, אין מדובר בשטח כבוש אלא בשטחים השייכים למדינת ישראל, ובוודאי לא למדינה הפלסטינית שאיננה קיימת. אולם מרבית המדינות בעולם אינן מקבלות טיעון זה.
במשך כ-50 שנה עלה בידי ישראל למנוע התמודדות בנושא. השכפ"ץ במישור הבינלאומי של מדינת ישראל היה נעוץ בכך שהיא הסכימה להקמת מדינה פלסטינית מפורזת, שאיתה היינו אמורים להסכים על שינויים בגבולות שיאפשרו לכלול את מרבית ההתנחלויות בתחום ישראל. גם נתניהו הסכים בשעתו למסלול זה, אבל ממשלת הימין הנוכחית הורידה את האפשרות הזאת מהפרק.
ההצהרות הנשמעות מפיהם של שרים מיועדות לרצות את הקהל התומך במפלגות הימין, תוך התעלמות ממחירן במישור הבינלאומי. בתוך כך נמשך בשטחים טרור יהודי נגד פלסטינים, שאינם זוכים להגנתה של ישראל.
העובדה שקיים גם טרור פלסטיני איננה מצדיקה פגיעה בפלסטינים שאינם קשורים לטרור. ניתן להעריך שלנעשה ביהודה ושומרון יש השלכות על הצעדים כלפינו בהקשר לנעשה בעזה.
המדיניות של ריצוי הימין הקיצוני שומרת אולי על שלטון נתניהו, אבל זו חרב פיפיות שתרמה לא מעט להוצאת צווי המעצר נגדו ונגד גלנט. הכרזתו של שר הביטחון החדש ישראל כ"ץ שלפיה הוא לא יחתום על צווי מעצר מנהלי נגד אזרחים יהודים, שהם מתנחלים בשטחים (שעה שהמפקד הצבאי חותם על צווים כאלה נגד ערבים) מהווה דוגמה למהלך כזה המחזק אולי את מעמדו בקרב ה"בייס", אך תורם לדרדור נוסף במעמדה הבינלאומי של ישראל.
צעד זה נעשה אומנם לאחר שהוצאו צווי המעצר נגד נתניהו וגלנט, אך הוא בוודאי לא יקל את המאבק בצווים. הצווים המופרכים מהווים חיזוק לטרור ונותנים לגיטימציה לשיטה הטרוריסטית של שימוש באזרחים כמגן אנושי. המשפט הבינלאומי הפך למגנה כרטה של הטרור, אבל הצווים קיימים וגורמים נזק אדיר לנתניהו אישית ולמדינת ישראל, שאותה הוא גורר עימו לתהום.
המאבק בצווים אלה אינו קל. הימין מצפה לדונלד טראמפ כדי שיצטרף למתקפה על איראן, ובמקביל יאשר את סיפוח הגדה. אבל טראמפ שואף לסיים מלחמות, לא לפתוח חדשות. בתקופת כהונתו הקודמת טראמפ לא אישר את סיפוח השטחים. הוא הורה להעביר את השגרירות לירושלים, צעד מבורך, אך השגרירות הועברה למערב ירושלים. ארה"ב וטראמפ בראשה לא הכירו אפילו בסיפוח מזרח העיר.
טראמפ חותר להסכמים ולרגיעה במזרח התיכון. במסגרת זו נמצא על הפרק הסכם ישראל-סעודיה, המותנה בהסדר עם הפלסטינים. נקווה שהסדר כזה יושג ושייחתם הסכם עם סעודיה בראשות יורש העצר מוחמד בן סלמאן.
יהיה זה צעד מרכזי לשיקום מעמדה הבינלאומי של ישראל. הדבר יקל מאוד את המאבק בצווי המעצר המופרכים, ואם טראמפ יצרף לכך סנקציות נגד בית הדין בהאג ולחץ על מדינות ידידותיות, שלא יכבדו את הצווים, ישתפרו הסיכויים למאבק זה.