כשאני קורא בעיתונות על כך שבג"ץ מקיים כיום דיונים בשאלת חלוקת רישיונות לנשיאת כלי ירייה, עולה בזיכרוני אפיזודה שקרתה כשביקשתי לראשונה רישיון לנשיאת אקדח ממשטרת ישראל. זה היה לאחר שורת אירועי הטרור המזעזעים בקריית שמונה, במעלות ובנהריה. הוזמנתי לפגישה עם קצין משטרה בתחנת דיזנגוף בתל אביב.
"מדוע אתה צריך לשאת אקדח?", שאל אותי הקצין. השבתי לו: "אתה שואל אותי מדוע אני צריך אקדח לאחר אירועי הטרור?". "פה זה לא יישוב ספר", ענה לי בפסקנות. ללא היסוס אמרתי: "כשיתרחש אירוע טרור בתל אביב, היא תהיה יישוב ספר". כמה חודשים לאחר מכן הגיעה רפסודה עם מחבלים לחוף תל אביב והשתלטה על מלון סבוי. בקרב שהתפתח לאחר מכן נהרגו שבעה אזרחים זרים, אזרח ישראלי ושלושה חיילי צה"ל, ביניהם אל"ם עוזי יאירי, שפיקד על הכוח שפרץ למלון.
תפיסת העבודה שאותה הביע קצין המשטרה, שאגב אישר לי לבסוף לשאת אקדח (כי אמרתי שבתוקף תפקידי אני נושא מזומנים), משקפת תפיסת יסוד אנכרוניסטית, הנהוגה עד היום בגיבוש התבחינים שעל פיהם נקבע למי יש להעניק רישיון לנשיאת כלי ירייה.
אירועי טרור התרחשו ביישובי ספר וגם בלב תל אביב. אירועי טרור מתרחשים ברחבי מדינתנו בהפתעה גמורה, באמצעים שונים – אקדח, סכין, גרזן או רכב. המבחן של מתן רישיון על פי מקום מגורים או עבודה שגוי מיסודו. לאמיתו של דבר, כל מערכת התבחינים למתן רישיונות לנשיאת כלי ירייה היא מיושנת ומעידה על כשל תפיסתי שמוסדות המדינה, זה עשרות שנים, לא משכילים להשתחרר ממנו. במספר לא קטן של אירועי טרור, אלה שבלמו או מנעו את הטבח היו אזרחים מהשורה, בעלי מודעות להגנה עצמית, שהיו מוכנים לטרוח ולשאת כלי ירייה.
לפני כשנה נכחתי בדיון בוועדת הכנסת לביקורת המדינה, בראשות ח"כ מיקי לוי. הדיון, בנושא חלוקת רישיונות לנשיאת כלי ירייה, התנהל בדומה לדיון המתנהל כיום בבג"ץ: רוב חברי הוועדה הביעו חשש מריבוי נושאי כלי הירייה בישראל.
הבעתי דעתי ואמרתי שאני חושש יותר מפני מצב שבו אצעד ברחוב, או אשב בבית קפה, ואז אותקף לפתע על ידי מחבל – ולא תהיה לי היכולת להגן על עצמי ועל סביבתי. שאלו אותי מה אני מציע, והשבתי כי ראשית לכל יש להשליך לפח את כל התבחינים המקובלים כיום, אם על פי מקום מגורים, סוג עבודה או דרגה צבאית.
רישיון לנשיאת כלי ירייה צריך להינתן, בעיניי, לכל אזרח המוכן לשאת כלי ירייה, בתנאי שהוא כשיר מנטלית ופיזית, הוא אינו עבריין ואינו מסוכן לחברה. רוב אלה הכשירים לשאת כלי ירייה לא יבקשו זאת. ישראל לא תהפוך למערב פרוע. יכולתנו לגדוע מתקפות טרור פתאומיות תגבר.
אנחנו נוטים לשכוח שלכל אזרח יש זכות יסוד להגן על חייו ועל גופו. זכות זו כתובה מפורשות בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. תושב ישראל זכאי לכך שרשויות המדינה יגנו עליו מפני אירועי טרור, והוא זכאי גם להגן על עצמו.
אי־חשיבותה של הגנה עצמית ברמת הפרט חלחלה עמוקות אל תפיסות העבודה בצה"ל, וזה עלה לנו בחייהם של מאות מתושבי המדינה בטבח 7 באוקטובר. מי שהיה לו נשק להגנה עצמית, יכול היה לנסות להגן על עצמו ועל משפחתו. כמה מקציני צה"ל, שנהגו ברשלנות בכל הנוגע להבטחת חייהם של תושבי העוטף, אף הרשו לעצמם, בטמטום תהומי וביוהרה של בורים, ליטול את הנשק מכיתות הכוננות, ובכך שללו מחלק מתושבי העוטף את היכולת להגן על עצמם.
בעיניי, הדבר חמור יותר מכל מחדל אחר של מפקדים בצה"ל, שאפשר את הטבח. ועדת הבדיקה האזרחית שמסקנותיה פורסמו לאחרונה חושפת חלק ממחדל איום זה: חיילים ותצפיתניות בקו הגבול, ללא נשק אישי וללא כל הכנה להגנה עצמית. סברתי שאולי למדנו את הלקח.
שאולי הבנו עד כמה חשובה במציאות חיינו ההגנה העצמית ברמת הפרט. הדיונים שהיו בוועדה לביקורת המדינה, והדיונים המתנהלים כיום בבג"ץ, מעוררים חשש כבד שטעיתי. אין לנו בישראל בעיה של ריבוי כלי ירייה. יש לנו בעיה של תבחינים פסולים שעל פיהם נקבע למי יש להעניק רישיון לנשיאת כלי ירייה.