יש כל כך הרבה דברים המדירים שינה מעינינו. 101 החטופים והחטופות שכבר מזמן היו צריכים לחזור הביתה (ומעולם לא להיחטף בכלל ולהיות מופקרים לגורלם), המפונים והעקורים שממש לא חשים תחושת ביטחון חרף ההסדרה מול חיזבאללה בצפון, ההתקפות הבלתי נתפסות כלפי היועצת המשפטית לממשלה וכל ראשי הצמרת הצבאית והביטחונית, ומנגד – בריחה מוועדת חקירה כמו מאש. ואיכשהו, שוב חזר לסדר היום עניין תאגיד השידור הציבורי. "באורח פלא".
השבוע אישרה מליאת הכנסת בקריאה טרומית את הפרטת תאגיד השידור הציבורי. במילים אחרות, הצעת חוק שאם תאושר, תביא לסיום תקופה שעברה כמו חלום, מלאה בסדרות, תוכניות וסרטים שהם אני, ואנחנו, כיהודים, כישראלים, כאנשים שמגיע להם תוכן איכותי באמת. תוכן שמייצג אותם על שלל רבדיהם.
ואני שוב תופסת את הראש ושואלת, למה? מדוע לשר התקשורת שלמה קרעי יש התנגדות לאיכות שמצליחה לדבר לכולם, גם במדיניות הפילוג שהפכה ללחם חוקנו? איך זה הגיוני שתכנים מרגשים עד דמעות, מצחיקים, מעמיקים, מאפשרים שיח, שוב נמצאים על המוקד בסכנת חיסול? השחקנים, העורכים, המגישים, כל האנשים בקדמת הבמה ומאחורי הקלעים, ואנשי מהדורת החדשות שעושה עבודה מצוינת, הופכים כולם לכלי שרת בידי מי שבא לו?
האלטרנטיבה, המוצעת כאילו כדי להיראות חיובית, היא שוק חופשי. ובעצם שאנשים ישפכו כסף ויקבעו איך תיראה הטלוויזיה שלנו. ספוילר: זה לא עובד. אבל בשם מכבסת המילים הזאת, כל מי שמקדם את ההפרטה פשוט עובד על הציבור שמצביע לו. ציבור שגם הוא לא מבין איך אפשר לחיות פה בלי כאן.
החטופים צריכים לחזור הביתה, וצריכים לעמוד בראש 120 אנשים אחרים, שחפצים בטובתנו הרבה יותר מאשר בטובתם. הכל ידוע. לצד כל זה צריך להישאר פה תאגיד השידור הציבורי, שמביא סיפורים אנושיים של כולם. שגורם לנו לזהות שירה שטיינבוך וניסים שמעוני בכל סופר שאנחנו דורכים בו. שמסיט את מחשבותינו לתמר רביניאן בכל פעם שיש פעולה באיראן. שהפך מילים כמו הצבי, מדרסה, חזרות, מסתם מילים לחדרים קטנים בלב שלנו. שנטע בנו תקווה שיש ישראל אחת, שמעולם לא הלכה לנו לאיבוד. תאגיד השידור הציבורי הוא לא רק ערוץ, הוא אנחנו. כל חלקי החברה הישראלית. ולא ניתן לו ללכת או לשנות את פניו. זה פשוט לא יקרה.