ביום ג' הקרוב תדון ועדת החוקה, לקראת הצבעה בכנסת, במרכיב מרכזי ברפורמה המשפטית: הצעת חוק לפוליטיזציה של הליך מינוי נציב תלונות הציבור על השופטים ושל מוסד הנציבות בכללותו.
לנציב הביקורת על השופטים יש סמכות לברר כל תלונה כנגד כל שופט, בכל ערכאה, בכל אמצעי שימצא לנכון. כך קובע החוק. חיוני לכן, כי הנציב יהיה גורם מקצועי, ולא פחות חשוב מכך – עצמאי, בלתי תלוי, וכזה שאינו משמש זרוע ארוכה של השלטון. לכן, כשחוקק החוק אשר קבע את מוסד הביקורת ב-2002, תחת ממשלת הליכוד, נקבע שמינוי הנציב ייעשה על ידי הוועדה לבחירת שופטים, לפי הצעה משותפת של שר המשפטים ונשיא בית המשפט העליון. עוד נקבע כי שיקול מרכזי בבחירה יהיה מעמדו הציבורי של האדם והיכרותו עם מערכת המשפט. לא בכדי כל הנציבים שמונו מאז, סך הכול ארבעה במספר, היו שופטי בית המשפט העליון בדימוס.
כעת מבקשת הממשלה ליטול לידיה את הסמכות לבחור את הנציב, ובכך לאפשר פוליטיזציה של מנגנון בירור התלונות על השופטים. לפי ההסדר המוצע על ידי ח״כ שמחה רוטמן, הנציב יבחר על ידי חברי הכנסת. אם ישנו יותר ממועמד אחד (אשר הוצג על ידי שר המשפטים או עשרה מחברי הכנסת), הבחירה צריכה להיעשות ברוב של 70 חברי הכנסת. לא מוצע כל מנגנון לאיוש המשרה במצב של אי-הגעה לרוב הדרוש.
המדובר לכן בשינוי חוקתי-מוסדי בעניין מרכזי של עצמאות השיפוט ומערכת המשפט. השפעה פוליטית על המערכת המוסמכת לברר תלונות על שופטים ״בכל דרך שימצא הנציב לנכון״ (כך לפי לשון החוק) משמעותה ערכאת ערעור פוליטית הנשלטת למעשה על-ידי הממשלה. כך עשוי להיווצר מצב של תלות השופטים באותו נציב בעל זיקה פוליטית שיטיל את מרותו על השופטים מחמת כוחו לברר תלונות. על כן, החוק החדש מסכן מאוד את שלטון החוק בישראל, את היכולת של השופטים לפסוק לפי הדין ללא מורא, ואת האיזון והבקרה בין רשויות השלטון. במילים אחרות, פוליטיזציה של הביקורת על השופטים מסוכנת לפחות כמו שמינוי פוליטי של שופטים מסוכן.
אם לא די בכך, התיקון מייצר תקדים מסוכן מבחינה חוקתית. במצב הקיים היום, מינוי הנציב מחייב הסכמה בין שתי רשויות שלטוניות – הרשות המבצעת והרשות השופטת. לדרישת הסכמה כזו יש תפקיד ביצירת חובה הדדית בין הרשויות לשתף פעולה ביניהן, מה שמוביל למינויים מאוזנים יותר. לפי ההסדר המוצע, הכוח למנות נציב יהיה בידי רשות אחת, הרשות המבצעת, שיכולה לשלוט במינוי בקלות אפילו בהרכב הכנסת הנוכחי.
חלופה אפשרית (לא בהכרח עדיפה) לדרישת שיתוף הפעולה בין הרשות המבצעת לרשות השופטת במודל הקיים היא לייצר מודל בו יש חובת שיתוף פעולה בין הקואליציה לאופוזיציה כחלק ממנגנון הבחירה של הנציב. בשיטת המשטר בישראל, בה הממשלה שולטת בכנסת, לכנסת יש מעמד עצמאי רק כאשר היא מחויבת להגיע להסכמה בין הגוש השותף בממשלה (הקואליציה) לגוש שאינו שותף בה (האופוזיציה). בעניין זה אין להסתפק בספירת ראשים. העניין אינו במספר חברי הכנסת בלבד, אלא בשייכותם לרשות המבצעת או באי-שייכותם לה. לכן, מניעת פוליטיזציה של בחירת הנציב, כלומר מניעת מצב בו הקואליציה שולטת במינוי, היתה יכולה להיות מושגת, במישור העקרוני, באמצעות הצבת דרישה לכך שהבחירה בנציב תהיה בהסכמה בין שני חלקי הבית, תוך חציית קווי קואליציה-אופוזיציה. המשמעות היא שצריכה להיות הסכמה של סיעות האופוזיציה, או לפחות רובן, ומינוי נציב לא יושג באמצעות דילים פוליטיים וקניית ח"כים בודדים. בדרך כלל, דרישה לרוב של 80 חברי הכנסת, היא קירוב (פרוקסי) טוב למצב שמתאר הסכמה בין-גושית ולא הסכמה נקודתית של חברי כנסת משיקולים שונים.
במבט רחב, חשוב להדגיש את החובה לאמץ ולכונן הסדרים משטריים-מוסדיים ככאלה אשר אינם מותנים בהחלטותיו של גוף שלטוני אחד. הרחבת הכח השלטוני של הממשלה והסרת ריסונים ובלמים הם המהות של שיטת משטר דיקטטורית. שינוי מנגנון הבחירה לתפקיד הנציב כמוצע על ידי הממשלה, יביא בדיוק לכך.
המחברות הן חברות סגל הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב