עמוד השער של "אקונומיסט" ב־23.3.24 הציג דגל ישראל מרוט הניצב בקושי מול רוח עזה, והכותרת הייתה “ישראל לבד”. אכן, מאז אוקטובר 2023 ישראלים רבים חשים שוב את התחושה הקשה של “העולם כולו נגדנו”. הוצאת צווי המעצר נגד נתניהו וגלנט בבית הדין הבינלאומי, הכמעט־פוגרום בישראלים באמסטרדם, ההפגנות האנטי־ישראליות בקמפוסים ברחבי העולם, האמברגו החלקי על משלוחי נשק לישראל - כל אלה ועוד מעצימים את תחושת “עם לבדד ישכון”.
הרדידות והשטחיות של חלקים נרחבים בתקשורת תורמות אף הם ליצירת תמונה של שחור ולבן, שבה יש מעט מאוד “טובים” והרבה מאוד “רעים”. הרוסים מוצגים כאכזריים ומונהגים על ידי דיקטטור צמא דם, הצרפתים כאנטישמים בוגדניים, הטורקים כאסלאמיסטים קיצוניים, וכמובן, האיראנים כקיצוניים שטופי מוח שנשבעו למחוק את ישראל מהמפה.
אלא שהמציאות הרבה יותר מורכבת. נראה כי שכחנו שהיה זה הצבא האדום שבלם את היטלר והציל את שארית הפליטה של יהודי מזרח אירופה מציפורני הנאצים ואילו באוקראינה קם משטר ששיתף פעולה עם הגרמנים. שכחנו את מערכת היחסים המצוינת שהייתה לנו עם טורקיה עד תחילת שנות האלפיים. שכחנו גם שיחס האוכלוסייה המקומית לקהילה היהודית באיראן היה טוב בהרבה מזה שקיבלו היהודים ברוב הארצות בעולם. שכחנו כיצד צרפת הייתה ספקית הנשק העיקרית שלנו עד 1967.
דוד בן־גוריון, שהניח את היסודות לתפיסת הביטחון של ישראל, פעל לאורך כל שנות שלטונו בכיוון מנוגד לחלוטין לתפיסת “העולם כולו נגדנו”. הוא הגה את אסטרטגיית המעגל השלישי שבמסגרתה ניסה לטפח בריתות אזוריות עם הטורקים, האיראנים, הכורדים והאתיופים, כמענה לברית העוינות נגדנו (מצרים, ירדן וסוריה). בניגוד לדעת רוב הציבור בישראל, הוא יזם את כינון היחסים עם הגרמנים, שנתפסו אז בארץ כגרועים שבאויבינו, ובכך יצר משענת כלכלית שבלעדיה ספק אם היינו נחלצים מחוג מדינות העולם השלישי.
גם בימים קשים אלו, אל לנו לדבוק בתפיסות שטחיות הרואות את כל הסובבים אותנו כאויבים. האופן שבו נמנענו מפגיעה כוללת בלבנון וניסינו למקד את מתקפותינו בחיזבאללה ובתומכיו, הפניות של ראש הממשלה לעם האיראני להתנער ממשטר האייתולות והקריאות ללבנונים להתנער מחיזבאללה הם צעדים בכיוון הנכון. עלינו להמשיך לפעול ברוח משנתו של בן־גוריון ולעשות כל מאמץ כדי לאתר בעלי ברית אפשריים, גם אם הם זמניים והפכפכים, ולטפח איתם קשרים שיעניקו תועלת הדדית. לא צריך לחפש חובבי ציון אמיתיים כי כנראה נתקשה למצוא כאלו.
אלפיים שנות גלות שבהן סבלנו רדיפות, פרעות, פוגרומים ושואה לימדו אותנו “לישון עם עין אחת פקוחה”. אותה עין צריכה לזהות לא רק איומים כדי להקדים תרופה למכה, אלא גם להיות פקוחה לכל הזדמנות של תמיכה וידידות.
הכותב הוא פרופסור בפקולטה למדעי הנתונים וההחלטות בטכניון, וחוקר ביצועים יישומי