"בחודשים האחרונים ישראל הנחילה לאיראן תבוסה שמשתווה לניצחונה במלחמת ששת הימים על מצרים, סוריה וירדן", כותב הפרשן הבכיר של "הניו יורק טיימס" תומאס פרידמן, שאיננו נמנה תמיד עם אוהדיו המושבעים של ראש ממשלת ישראל. פרידמן מציין שחיזבאללה הסכים להפסקת האש של 60 הימים לא רק בגלל תבוסתו אלא גם, ואולי בעיקר, כי איראן עצמה ספגה רצף של כישלונות בשטחה.
פרידמן איננו לבד בהערכותיו, שותף לו בן האברד, מומחה של העיתון למזרח התיכון שקובע ש"חיזבאללה יצטרך לעמול קשות כדי לשכנע מישהו שהפסקת האש איננה תבוסה".
ואילו "פייננשל טיימס" הבריטי מציין ש"נתניהו יכול בצדק לטעון לא רק שהחליש את אחד מאויביה המסוכנים של ישראל אלא שהנחית מכה אנושה גם על הפטרון האיראני שלו". פרשנים בינלאומיים אחרים גם מציינים את ההישג של ישראל בניתוק הקשר המבצעי בין חיזבאללה לחמאס, שנשאר כמעט בודד במערכה נגד ישראל.
הדעות עדיין מסויגות יותר דווקא בישראל — לפעמים מסיבות פוליטיות, כמו הנאום ההזוי של ראש האופוזיציה יאיר לפיד, או בימין הקיצוני שכנראה קיווה למצעד ניצחון של צה"ל ברחובות ביירות, אך לפעמים גם מספקנות מוצדקת כלפי הערכות ומסקנות כלשהן שנוגעות לאזור שבו אנו חיים, או בשל ההיסוסים של תושבי הצפון לחזור לבתיהם. יש לקוות שהזמן יעשה את שלו, ובפרט אם הממשלה תעמוד במשימות המימון והתכנון הדרושות, אף שכל עוד חיזבאללה לא יפורק מנשקו, וגם את זאת יש לומר, אסור לישראל להחזיר את חרבה לנדן.
זה בהחלט ניצחון, אך ניצחון מלא כמו זה של בעלות הברית במלחמת העולם השנייה על גרמניה ויפן לא היה וספק אם בכלל יכול להיות במלחמות בין מדינות לארגוני טרור — ולראיה המשך הפעילות הרצחנית של דאע"ש — אך חלק ניכר ממטרותיה של ישראל הושג ולמטרות נוספות הוכשרה הקרקע. הסכם הפסקת האש מבוסס על החלטה 1701 של מועצת הביטחון של האו"ם ממלחמת לבנון השנייה — לא בדיוק תקדים מעודד לנוכח ניצולה השיטתי לרעה על ידי חיזבאללה והפיקוח הלקוי של יוניפי"ל — אך בניגוד למצב שהיה אז ישראל הודיעה הפעם שתפעל בעצמה נגד כל ניסיון הפרה וקיבלה לכך הסכמה אמריקאית בצורת "מכתב צד".
הן מבחינת ישראל והן מבחינת איראן, המלחמה שימשה מנוף פוטנציאלי לקידום או לייצוב יעדים מדיניים. נראה שישראל עשויה להצליח בכך ואילו איראן נכשלה כישלון חרוץ. גם מתקפת הפתע המוצלחת של המורדים בסוריה על מעוז שלטון אסד בחאלב, גם אם תיעצר בסופו של דבר, היא מפלה נוספת לציר האיראני המתפורר. לכישלון הצבאי של חיזבאללה יהיו השלכות שליליות גם על מעמדה של טהרן, הן בעיני שכנותיה באזור והן בעיני שותפותיה בציר האנטי־מערבי - סין, רוסיה וקוריאה הצפונית. המטרות בתמרון הקרקעי של צה"ל הושגו, לרבות הרס מנהרות חיזבאללה ואיתור מצבורי נשק באזורים הקרובים לגבול עם ישראל, שלא לדבר על חיסול הדרג הפיקודי והארגוני שלו. מבחינת ישראל, הישגיה הצבאיים והדרך שבה הושגו עשויים לשנות בצורה חיובית ומעשית את מקומה במזרח התיכון.
ארצות הברית אומנם לא הייתה שחקנית ראשית במלחמה אך הייתה שחקנית משמעותית בתהליכים לסיומה כשעוד קודם לכן הנוכחות הימית המסיבית שלה ליד חופי לבנון וחלקה בהכשלת מתקפת הטילים האיראנית על ישראל מילאו בה תפקיד חשוב. חשוב לא פחות במבט לעתיד הוא ניסיונו של ממשל ביידן בעקבות המלחמה לקדם מדיניות אזורית רחבה ומקיפה יותר למזרח התיכון ומבחינה זאת קיים ממשק גם עם ממשל טראמפ ההולך ומתגבש. ביידן רואה בהסכם הלבנוני את גולת הכותרת של מדיניות החוץ שלו אך הוא פועל להוסיף לכך גם הישג במלחמה בעזה ואת שחרור החטופים.
ביידן מקווה שהתבוסה של חיזבאללה בלבנון וניתוק הברית המבצעית בינו לחמאס שנכתש צבאית אף הם יביאו לשינוי בקיפאון הנוכחי. גם טראמפ תמך בהפסקת האש בצפון ומעוניין שהמלחמה בעזה ונושא החטופים יגיעו לסיומם לפני כניסתו לבית הלבן כדי שיוכל להתפנות למטרתו מכהונתו הקודמת: כינון ברית מדינית־ביטחונית מזרח־תיכונית מול איראן בשילוב סעודיה וישראל, בהמשך ל"הסכמי אברהם" שלו ושל נתניהו. מסתבר שלהשוואה בין 1967 ל־2024 שעשה פרידמן יש סימוכין: כשם שהניצחון ההוא הביא בסופו של דבר לשלום עם ירדן ולאחר ניצחון במלחמה נוספת, מלחמת יום הכיפורים, לשלום עם מצרים — המערכה הנוכחית, חרף בעייתיותה, תוכל להוביל לשלום נרחב עוד יותר.