תקציב המדינה לשנת 2025, שאושר לאחרונה ועומד על 607.4 מיליארד שקלים, מסמן נקודת מפנה משמעותית בכלכלה הישראלית. בתקופה שבה הכלכלה חווה זעזועים, והפערים החברתיים מתרחבים, התקציב החדש מביא עמו גזירות כלכליות כבדות שצפויות להשפיע על כל שכבות האוכלוסייה.
השאלה אינה רק כיצד התקציב ישפיע על “האזרח הקטן”, אלא כיצד הוא ינציח את מעגל העוני – במיוחד בכל הקשור לדור העתיד. בעוד העולם ציין לאחרונה את יום הילד הבינלאומי, ודיבר על העצמה ועל קידום עתידם של ילדים, בישראל הדור הצעיר הופך, הלכה למעשה, לקורבן של מדיניות כלכלית כושלת, מדיניות שאינה מצליחה לתת מענה לצרכים הבסיסיים ביותר.
כשכמיליון ילדים בישראל חיים בעוני, והנתונים מצביעים על כך שאחד מכל שלושה ילדים חי, כמו משפחתו, באי־ביטחון תזונתי, התקציב החדש הוא נורת אזהרה. במקום לצמצם פערים, הוא עלול להעמיק את תחושת הייאוש ולסמן לילדים העניים של היום את הדרך הבטוחה להישאר כאלה גם מחר.
זה שנים שגידול ילד בכבוד במדינת ישראל אינו דבר של מה בכך. אין מדובר בהוצאות שהן בגדר מותרות, כי אם בבסיס הצרכים שילד זקוק לו כדי להתבגר בלי שיישאר מאחור, לימודית וחברתית. אבל כעת, עם הנטל הצפוי על המשפחות, הדבר נעשה במקרים רבים בלתי אפשרי.
לא צריך ללכת רחוק כדי להמחיש: עניין פשוט שנקרא ארוחת עשר לבית הספר יכול בחישוב גס של ימי הלימודים להגיע לכ־1,200 שקלים לילד בשנה לפחות. מחיר הטיול השנתי יכול להגיע בקלות ל־400 שקלים. זאת, לפני שדיברנו על ימי עיון, או על פעילות חוץ בית־ספרית. החוג הפשוט ביותר יעלה להורים כ־900 שקלים בשנה. ומה על שיעור פרטי אם הילד מתקשה בלימודים? קייטנות? דמי כיס, כדי שהילד יוכל לבלות עם חברים? קניית בגד מדי פעם? ומה אם לא מדובר בילד אחד, אלא בשניים, בשלושה, או ביותר?
המציאות הזו אינה רק מנת חלקן של המשפחות במעגל העוני. הן אומנם יהיו הראשונות לחוש בה, אבל במצב הנוכחי, כשחרב התקציב מונחת על צווארם של ההורים, גם במשפחות ממעמד הביניים, ילד בישראל יקבל הרבה פחות, אם בכלל. בשנה האחרונה המחירים במשק זינקו ללא הכרה, השקעת המדינה רק הלכה ופחתה ואת החורים במסננת התקציב המשיכו למלא מכיסם של האזרחים.
במדינת ישראל, כדאי אולי שהתקציב יתייחס ברצינות לשנים הבאות. כדאי שבבניית תקציב מדינה, ההסתכלות לא תהיה רק על כאן ועכשיו, אלא על ההשפעות של כל מהלך על הדור הבא שלנו. כי ביום הילד הבינלאומי, שצוין גם בישראל, לא רק שלא מדברים על העצמה, קידום ופיתוח של הילדים, עתידם הופך להיות המקור התקציבי לגירעון הממשלתי.
הכותב הוא מנכ"ל ארגון “פתחון לב"