האם זו בורות, חובבנות או ניסיון לשכתב את ההיסטוריה ולתת לגיטימציה לטענה הפלסטינית בדבר בעלות על הארץ?
במוזיאון הבריטי בלונדון מוצגים אוספים של פריטים ארכיאולוגיים והיסטוריים מהאזור המכונה "פלשתינה" (Palestine), המכסים תקופות שונות, מהעת העתיקה ועד לתקופה האסלאמית. בתערוכה מוצגים ממצאים מתקופת בית ראשון ושני, כתובות עתיקות, מטבעות וחפצי אומנות המייצגים את התרבויות השונות שחיו באזור לאורך ההיסטוריה.
לצד מוצג חדש על הפניקים, שחיו באזור בתחילת האלף הראשון לפני הספירה, כתוב בדברי ההסבר כי שבטי ישראל כבשו אומנם חלק ניכר משטחי פלשתינה, אבל מישור החוף היה אז טריטוריה פלישתית, קרי טריטוריה פלסטינית.
התיאור הזה, בלשון המעטה, אינו נכון. גם אם יוצג מאה שנים במוזיאון הבריטי, דבר לא ישנה את העובדות ההיסטוריות, ולפיהן אין כל קשר בין הפלסטינים של היום לפלישתים שחיו אז באזור. לכן אין כל צידוק היסטורי לדרישתם להקמת "מדינת פלסטין ההיסטורית", מאחר שמעולם לא היה עם פלסטיני, והפלסטינים של היום אינם צאצאי הפלישתים שחיו אז באזור. מתברר שכאשר חוזרים על אותו שקר שוב ושוב, הוא מתקבע בזיכרון הקולקטיבי והופך ל"אמת".
המאמר הזה, שמתורגם לאנגלית ומופיע גם ב"ג'רוזלם פוסט", יועבר אחר כבוד לאנשי המוזיאון הבריטי המכובדים, כדי שייצמדו להיסטוריה ולא ישכתבו אותה.
חבל פלשת
השם "פלסטין" באנגלית (Palestine) הוא השם של ארץ ישראל, ואומץ כדי לתת לגיטימציה לתביעה לאומית של ערביי ארץ ישראל. במפקד שנערך בשנת 1922 ב"פלסטינה ארץ ישראל" היו ערבים מוסלמים, נוצרים, דרוזים ויהודים. כולם חיו אז בפלסטינה ונקראו "פלסטינים".
האזור היה בעבר בית למגוון עמים ושבטים:
# הכנענים – התושבים הילידים של האזור, שהתיישבו בערי מדינה כמו יריחו, עכו ומגידו.
# שבטי ישראל שהתנחלו בעיקר באזור ההר המרכזי, לאחר יציאת מצרים וכיבוש הארץ, לפי המסורת המקראית.
# הפלישתים – קבוצת יורדי ים שהגיעה מאזור הים האגאי, התיישבה במישור החוף הדרומי (בערים עזה, אשדוד, אשקלון, גת ועקרון) והפכה לכוח משמעותי באזור.
# הפניקים – יורדי ים שהתיישבו בחוף הצפוני, בעיקר באזור צור וצידון (כיום לבנון).
# האדומים, המואבים והעמונים, שישבו ממזרח לנהר הירדן, וכן שבטים ערביים נוודים.
לאורך ההיסטוריה שימשה פלשתינה כזירה למאבקי שליטה בין האימפריות הגדולות. האימפריה המצרית שלטה באזור בעיקר בתקופות הברונזה והברזל המוקדמות. בהמשך, האימפריה האשורית כבשה במהלך המאה ה־8 לפנה"ס את ממלכת ישראל והגלתה רבים מתושביה. לאחר מכן, בשנת 586 לפנה"ס, כבשה האימפריה הבבלית את ממלכת יהודה, החריבה את בית המקדש הראשון והגלתה רבים מיהודיה לבבל. אחר כך קמה האימפריה הפרסית, המוכרת גם כאימפריית אחשוורוש. אז ניתן ליהודים חופש פולחן ואישור להקים את בית המקדש השני. בתקופת האימפריה היוונית, לאחר כיבוש אלכסנדר הגדול, עבר האזור לשליטה הלניסטית – תחילה תחת בית תלמי ואחר כך תחת בית סלאוקוס.
המונח "פלשתינה" מקורו בשם "פלשת" – אזור ההתיישבות של הפלישתים בדרום הארץ, ואינו קשור לזהות לאומית כלשהי. השם שימש את היוונים והרומאים לתיאור האזור כולו, ובמיוחד בתקופת שלטון האימפריה הרומית. הרומאים העניקו את השם הרשמי "פלשתינה" לאזור לאחר דיכוי מרד בר כוכבא (135 לספירה) כחלק ממאמציהם למחוק את הזיקה היהודית לארץ.
השם איליה קפיטולינה (Aelia Capitolina) ניתן לירושלים לאחר חורבן העיר בידי הרומאים בעקבות מרד בר כוכבא. הקיסר אדריאנוס בנה את העיר מחדש כעיר רומית והקדיש אותה ליופיטר קפיטולינוס, האל הרומי. היא הפכה לעיר פגאנית, וליהודים נאסר להיכנס אליה פרט ליום תשעה באב.
פלשתינה של האלף הראשון לפני הספירה, וגם לאחר מכן, הייתה אזור רב־תרבותי. חיו בו עמים שונים תחת שלטונות מגוונים. ההיסטוריה של האזור מהווה עדות למאבקי שליטה ולריבוי התרבויות שעיצבו את זהותו לאורך הדורות. בתקופה זו, כאמור, היה האזור בית למגוון עמים, בין השאר כמובן לשבטי ישראל, כך לפי המסורת המקראית.
גם בתקופת המנדט הבריטי (1917־1948) השם "פלסטין" שימש לתיאור האזור כולו, וכל תושבי האזור, כולל יהודים, נוצרים ומוסלמים, כונו באופן רשמי "פלסטינים" בידי השלטון הבריטי. לאחר הקמת מדינת ישראל ב־1948, תושבים ערבים רבים ראו עצמם כחלק מקהילה נפרדת עם קשר היסטורי לאזור שנקרא בעבר "פלסטין".
החבר של היטלר
הניסיון לטעון כי באזור חיו יהודים וערבים, אבל דווקא הערבים הם בעלי הקניין על "פלסטין" – שייך גם למופתי של ירושלים במחצית הראשונה של המאה ה־20, חאג' אמין אל־חוסייני. המופתי כיהן גם כראש המועצה המוסלמית העליונה, והיה דמות מרכזית בתנועה הלאומית הפלסטינית. ידועים יחסיו ההדוקים עם אדולף היטלר והמשטר הנאצי בתקופת מלחמת העולם השנייה.
אל־חוסייני הוביל את ההתנגדות הערבית להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, והיה מעורב באירועי המרד הערבי הגדול (1936־1939), שהתבטאו באלימות נגד היהודים והשלטון הבריטי. בשנת 1941 הוא נפגש עם היטלר בברלין. במהלך הפגישה הוא ביקש את תמיכת גרמניה בהשגת עצמאות לערבים בארץ ישראל, במאבק בציונות ובהשמדת היהודים באירופה. זאת בתמורה להקמת "מדינת פלסטין" ושיתוף פעולה מצד העולם הערבי עם גרמניה הנאצית.
המופתי ביקר מדי פעם בברלין ושידר ברדיו הגרמני בערבית תעמולה אנטי־בריטית. מחודש יולי 1942 ועד סוף שנת 1944 הוא שידר דברי תעמולה נאצית שהופנתה למזרח התיכון, לצפון אפריקה ולהודו. אל־חוסייני הקים מפקדה שעסקה בשידורי תוכניות ערביות בתחנות שידור ברחבי העולם, ולרשותו הוקם בגרמניה משרד מיוחד לצורכי תעמולה בשם "המשרד הערבי: המופתי הגדול".
אל־חוסייני הקים שורה של תחנות רדיו בגלים קצרים, שמהן שודר תוכן תעמולתי לארצות ערב ולתושבים המוסלמים של האיים באוקיינוס השקט. סוכניו של המופתי הפעלתן העבירו מדי יום ידיעות ריגול לשליחים גרמנים בגבולות סוריה־טורקיה. הוקם גם בית ספר מיוחד לצניחה וחבלה, שבו נערכו אימונים למשימות מאחורי הקווים של בעלות הברית.
בהמשך קמה מדינת ישראל, אך החלום על מדינת פלסטין לא נגוז. זוהיר מוחסן, מנהיג א־סאעקה – ארגון צבאי ופוליטי הפועל בסוריה ומשמש כזרוע הפלסטינית של מפלגת הבעת' – חשף את האמת בשנת 1977. היה זה בריאיון לעיתון ההולנדי "טרוב", שבו הודה כי הטענה לזהות פלסטינית נפרדת מועלית בשל סיבות טקטיות בלבד.
"הקמת מדינה פלסטינית היא כלי להמשך המאבק נגד ישראל ולמען אחדות ערבית", אמר. "למעשה, אין הבדלים בין ירדנים, פלסטינים, סורים ולבנונים. כולנו מהווים חלק של אומה אחת. רק מטעמים פוליטיים אנו מדברים על זהות פלסטינית, משום שהאינטרס הלאומי של הערבים הוא לעודד קיום נפרד של פלסטינים לעומת הציונות. ברגע שנשיג את זכויותינו על כל פלסטין, אסור לנו לדחות אפילו ברגע את איחודן של ירדן ופלסטין". מוחסן, אגב, חוסל בידי המוסד בשנת 1979 בצרפת.
יש להודות ביושר כי הפלסטינים, בעידוד מדינות ערב, הצליחו במידה רבה להטמיע את השקר שלפיו הערבים היו כאן מאז ומעולם, ולכן אין מקום למדינת היהודים, וישראל הכובשת היא נטע זר שדינו השמדה. זו האידיאולוגיה של חמאס, חיזבאללה ושאר ארגוני הטרור, המהווים את זרועה הארוכה של איראן.
הנאיביות וחוסר ההבנה בעולם, ובהחלט גם בישראל, שרק אם נחזיר את השטחים, יפרוץ שלום ויגור זאב עם כבש – מולידים חלומות באספמיה. זו מלחמת דת ולא מלחמה על שטחים, ועד שהערבים והעולם יבינו שמבחינת ישראל זו מלחמת הקיום שלה, נמשיך להילחם.
הכותב הוא קונסול כבוד של נאורו, סגן דיקאן הסגל הקונסולרי, נשיא אגודת תקשורת הרדיו הישראלית וסגן נשיא מועדון השגרירים