פתאום ובמפתיע התפרצה המלחמה בסוריה, מעירה דובים ישנים. כל האינטרסים הסותרים עלו על פני השטח. שוב כמו ב-2014, יש התפתחות מהירה ומתגלגלת, שמעמידה את כל הצדדים על קצות אצבעותיהם. ושוב, מי שעומד מאחורי האירועים הם כוחות של האסלאם הפונדמנטליסטי שמגובים באספקה, מודיעין ונשק על ידי הטורקים והקטרים ומי שעומד מולם הם הכורדים והשיעים.
אלא שהפעם אלו כוחות מגובשים שנעים בשני כיוונים. הכורדים מנסים להשתלט על מרחבי המזרח הריקים שנושקים לירדן ועיראק ותחריר א-שאם על הלב המיושב של סוריה.
על מנת להבין את התמונה יש לחזור 10 שנים אחורה, לימי מלחמת האזרחים, בהם חולקה סוריה למעשה בין ארבעה כוחות עיקריים:
כוחות דאע"ש – המדינה האסלאמית שנתמכה על ידי טורקיה וקטאר (ידידתנו מהחמאס העזתי), שפלשו מהמזרח והתעמתו בעיקר עם הכורדים של סוריה - הי.פ.ג (פלוגות ההגנה הכורדיות של סוריה) והפי.קי.קי. מעיראק. לאחר כארבע שנות לחימה השיגו הכורדים, שקיבלו סיוע אווירי אמריקני צמוד ואומנו על ידי יחידות מיוחדות, ניצחון על דאע"ש.
הטורקים, שאחת ממטרותיהם הייתה לכבוש ולשעבד את הכורדים הסורים, לא סלחו לכורדים על ניצחונם המרשים ונכנסו בהם. אבל למרות מצב הבערה הנמוכה בין הכורדים לצבא האסלאמי שהקימו הטורקים לאחר פירוק דאע"ש, שלטו הכורדים עד בכ-40% מסוריה – בכל החלק הצפון מזרחי - הג'זירה.
כשהיה נראה שאסד הולך ליפול סביב 2014, התייצבו הרוסים, החיזבאללה והמיליציות העיראקיות לצד העלווים (כת שיעית נחותה) של אסד והצליחו לדחוק את המורדים החילונים והג'יהאדיסטים לכיס סביב אידליב בעזרת הפצצות רצחניות והרס מוחלט (טקטיקה דומה לזו שישראל הפעילה בעזה).
בסוף מלחמת האזרחים התייצבו הגבולות סביב שליטה כורדית בצפון מזרח, אזורים ריקים של מדבר שבהם הסתובבו שרידי דאע"ש באזור דיר א-זור, כיס של מורדים שלא הוכנעו באידליב, נשען על תחריר א-שאם וארגוני מורדים אחרים, הלב העירוני שנשלט על ידי אסד וכוחות פרוקסי של חיזבאללה ומיליציות או חטיבות שכירי חרב אפגניות במימון איראני וכיס של מורדים סביב דרעא בדרום, בצמוד לגבול הירדני בחיפוי אמריקני.
ומכאן נגזר מרובע האינטרסים בסוריה: 1. כורדים ארצות הברית 2. אסד איראן חיזבאללה רוסיה 3. טורקיה דאע"ש (די רמוס) ג'יהאדיסטים, תחריר א-שאם באידליב 5. הרוסים והאיראנים לא באותו צד באמת. לרוסים יש צורך בבסיס הימי בלטקיה על מנת לאיים על הנפט הכורדי והגז המזרח תיכוני והם לא מעוניינים באיראנים ובטורקים בסביבה.
הטריגר לפריצה המהירה של תחריר א-שאם במנהיגותו של ג'ולאני היא תבוסת החיזבאללה, הפגיעה העמוקה במיליציות האיראניות-עיראקיות בסוריה, פגיעותה של איראן לחיל האוויר הישראלי מבלי שתצליח להסב נזקים דרמטיים לישראל.
כל אלו חשפו את איראן וארגוני הפרוקסי שלה, ובכללם את אסד כמי שאין ביכולתו להתגונן ומכאן ההתקפה היזומה של הג'יהאדיסטים של תחריר א-שאם של ג'ולאני (מי שפיקד על אל-קאעידה סוריה ושרד מכל מנהיגי דאע"ש). להתקפה יש חתימה טורקית גבוהה שכן הם אלו שמאמנים מספקים נשק ומודיעין לתחריר א-שאם. אם כי הראיון שסיפק ג'ולאני ל-CNN מצייר תמונה מעניינת שבה השד ברח מידיהם של הטורקים.
טורקיה של ארדואן קיוותה למישהו שיכבוש, יאחד וידכא את הכורדים ויהווה מדינת בובה שלהם. אלא שג'ולאני, שהצליח לאחד את הכוחות במחוז אידליב ולגייס לצידו את מנהיגי השבטים המקומיים ואת הצבא הסורי החילוני, ממשיך בקו שהביא אותו לעמדה בה הוא נמצא. הוא מדבר על פדרציה סורית של שווים. הכורדים מדברים באותה שפה והטורקים יוצאים מדעתם. הם לא רוצים בישות אוטונומית כורדית על גבולם הדרומי.
הכורדים, אולי בהשפעה מודיעין ואספקה אמריקנים וישראלים, תקפו את המיליציות האיראנו-עיראקיות באזור דיר א-זור - אזור נפט מרכזי של סוריה. הכורדים שולטים כבר בחלק רחב של הנפט הסורי ומנצלים את המצב על מנת לנתק בין עיראק לסוריה ולהרחיב את שטחי השליטה שלהם. זה כמובן גם אינטרס ישראלי ואנטי טורקי.
ואם ישראל מעורבת בו - זו תהיה הפעם הראשונה מזה עשרות שנים שישראל תופסת צד בגלוי נגד טורקיה שהייתה עסוקה באיומים אלימים נגד ישראל מאז מסע המאווי מרמרה בקיץ 2010, מנסה לבסס לעצמה נמל בעזה על מנת לאיים על הגז הישראלי ועל תעלת סואץ. מהלך שסוכל על ידי ישראל.
יתרה מכך, אתמול השתלטו הכורדים על מעבר הגבול של אל בוכמאל, המעבר על הגבול העיראקי מדרום לדיר א-זור, הוא ציר המעבר העיקרי של האספקה והלוחמים לדאע"ש ולמיליציות האיראניות. זה כנראה הטריגר לבריחת אנשי צבא סורים ושותפיהם לרמת הגולן שכן העלווים ינסו לייצב קו הגנה על הרכס שמעל שדה התעופה חמימים, טרטוס ולטקיה – החלק העלווי של סוריה.
ההתקדמות המהירה שמאיימת לכבוש את חומס ולנתק בין דמשק לאזור עלווי ולטקיה- מבריחה את מי שיכול לברוח מדרום סוריה לכיוון החוף. סימן נוסף לקריסה של אסד היא בריחת הפיקוד האיראני שהודיע שאין בכוחו להילחם במקום הצבא הסורי שלא נלחם וההודעה הרוסית ליציאה בהולה של אזרחיהם מסוריה.
רוסיה גם היא במצב קשה משום שהיא מסובכת באוקראינה ומכוח פעיל של כמעט 60 מטוסי קרב בבסיס בחמימים, נשארו בו כ-15 ורק 9 במצב מבצעי וכפי שנראה לא מסוגלים ליצור שינוי ומהפך. אין לנו מושג לגבי כוחות וגנר שהיו בסוריה, אבל נראה שהכיבוש המהיר של דיר א-זור על ידי הכורדים משמעו שאין כוחות משמעותיים של מיליציית וגנר וכי הרוסים מתכנסים לכיוון שדה התעופה בחמימים והנמל בטרטוס.
וישראל?
המערכה בעזה ובלבנון העמידה את ישראל בנקודה בה לא הייתה הרבה שנים – כמעצמה הצבאית החמושה והחזקה של המזרח התיכון. למרות שהצבא הטורקי הוא הגדול והחזק בנאט"ו, עושה רושם שהצבא הישראלי קצת גדול עליו ומכאן הפנייה הטורקית הלא ישירה להתייצב על הגבול הישראלי ברמת הגולן בעזרת הג'יהאדיסטים של תחריר א-שאם. אם כי כמו שנכתב קודם, לא בטוח שג'ולאני יעבוד על פי ההוראות הטורקיות ומצד שני, איזו מחויבות יש למנהיג סורי אסלאמיסט ששמו ג'ולאני?
כרגע נמצאים שני כוחות אויבים בהתקפה – תחריר א-שאם שבהנהגת ג'ולאני שנראה כרגע שאין מי שיעצור אותם שבכוונתם למגר את המשטר, להשתלט על סוריה ולסלק משם את הרוסים והאיראנים. (זהו גם אינטרס טורקי רב שנים מול שני אויבים עתיקים). והכורדים – עוד אויב עתיק של הטורקים שנהנים מהמצב ומשתלטים על שטחים במזרח סוריה על הגבול עם עיראק ומנצלים את הכאוס ושואפים להתחבר עם הכיס של דרעא על הגבול הירדני.
במידה רבה, הכורדים מגשימים חלום אותו סיפרו לי בסוריה ב-2015 – להגיע לגבול משותף עם ישראל. האם יפנו הכוחות המאוחדים של תחריר א-שאם אחרי שיצליחו נגד הכורדים בעזרת הצבא הג'יהאדיסטי שהטורקים גייסו ואימנו מתוך מי שנשאר מדאע"ש? לא מן הנמנע.
ומה האינטרס הישראלי?
לישראל אין שום חשק ורצון לקבל שילוב ג'יהאדיסטי טורקי על גבול רמת הגולן. באופן אבסורדי היחידים כרגע שיכולים להגן על העלווים הסורים שעומדים בפני סכנת שחיטה היא ישראל על ידי איום על תחריר א-שאם ולכן הייתה הפנייה של אסד לישראל.
הנוצרים שהיו מוגנים על ידי המשטר נעים בהמוניהם לשטח הכורדי. ולא רק הם. גם כורדים מאזור חלב. אתמול שוחחתי עם חבר כורדי ברוג'ובה שאמר שבימים האחרונים הם עסוקים בקליטת 300,000 פליטים שברחו מפני התנועה המהירה של תחריר א-שאם.
הדרוזים שיושבים באזור החרמון וג'בל דרוז, ולאורך השנים זוהו עם השלטון ושירתו בצבא ושירותי הביטחון ויש להם חשבון ארוך עם דאע"ש ופרוקסי טורקיים אחרים, הפכו בימים האחרונים את סווידא – מרכז היישוב הדרוזי בג'בל דרוז למחוז דרוזי עצמאי, מגרשים משם את נוכחות המשטר ומשחררים אסירים מהכלא המרכזי.
כל אלו התפתחויות שמשחקות לידי ישראל שעוד לא שלחה את ידיה בגלוי, אבל ייתכן שתתערב תחת שני תירוצים – הראשון, שנעשה בעבר, הוא הדרוזים שיש להם מהלכים בפוליטיקה והצבא הישראלים והשני הוא סיוע אקטיבי יותר לכורדים על מנת לעצור את סכנת ההתקרבות הטורקית ואת התקרבות תחריר א-שאם של ג'ולאני.
סיבוב המאבק בין ישראל וטורקיה שהתחיל במאווי מרמרה ב-2010 ייתכן שיתחיל שוב אבל מעמדת פתיחה אחרת לגמרי. אותו אחד שטרף את הקלפים לטורקיה שחשבה שסוריה תיפול לידיה, הוא אותו אחד שבחוכמתו הפוליטית ובניצול הזדמנות מעורר הערכה, הוא הסכנה הגדולה לישראל ובעלי בריתה - אבו מוחמד אל ג'ולאני.
אין יחסים אמיתיים יותר בין טורקיה וישראל והמצב הצבאי של ישראל טוב לאין ערוך ממה שהיה ב-2010 כששני האיומים המטרידים של חיזבאללה וחמאס לא קיימים למעשה ואיראן חלשה ופגיעה. ועדיין – זה מצב שביר שאין לדעת לאן יתפתח. הסינים מאחלים לאדם שיוולד בזמנים משעממים. במקרה שלנו, הזמנים מרתקים ומדירי שינה.
הלוואי והייתה לנו הנהגה פוליטית חכמה וראויה שמסוגלת לקרוא את המפה ולנסות לערוך את המהלכים הנכונים. אני לגמרי לא בטוח בזה. מי שממנה אוויל ככ"ץ לשר ביטחון, לא בטוח שידע איך לנהל את העניין לטובתה של ישראל ברגע הגדול והחשוב הזה.