המלחמה בעזה נמשכת כבר יותר משנה, ואין סימן לכך שישראל יודעת כיצד למצות את ההישגים הצבאיים שלה, לא כל שכן את החזרת החטופים. הגיע הזמן ששחקנים חיצוניים רלוונטיים יפשילו שרוולים ויתוו עבור ישראל את הנתיב לעשות כן.
בשעה זו ניתן להצביע על פעלתנות מצרית להובלת מהלך בכיוון זה. ארצות הברית ממתינה לכניסתו של ממשל חדש, ומכיוונה נשמעות רמיזות שלפיהן הנשיא החדש־ישן מזהיר ש”יש לנקות את השולחן” לפני כניסתו לבית הלבן. האם די בכך כדי להגיע להפסקת אש, ולאחריה לסיום המלחמה וכמובן להשבת החטופים? נראה שהתשובה אינה חיובית. מכלל הרעיונות שעולים לאוויר בימים האחרונים אפשר ליצור מתווה עדכני, שישראל יכולה וצריכה להסכים לו. מה הוא כולל?
הפסקת אש בת 60 יום, שבמהלכה ישראל תיערך באופן שונה ברצועה. אין מדובר בנסיגה מוחלטת. הצעות שונות מונחות, כנראה, על השולחן, ביניהן נסיגה ממעבר רפיח כדי לאפשר את פתיחתו בתיאום עם הרשות הפלסטינית או בפיקוחה.
סיוע הומניטרי נדיב ביותר. קשה מאוד להבין את הרציונל הישראלי המונע, או יוצר מינון “מתוחכם”, של הסיוע המוכנס לרצועה. לאחר יותר משנה לא הוכח שהדבר יוצר לחץ של ממש על חמאס, אלא יוצר תמונות של המון רעב שצובא על מרכזי החלוקה והאשמות כלפי ישראל בביצוע פשעי מלחמה. אף ההיבט המוסרי ראוי שיוצב מול עיניהם של מקבלי ההחלטות בישראל, ומול עיני הציבור הרחב. הדבר מהווה סימן לעוצמה, ולא להפך.
השבת החטופים. ברור כעת שלא ניתן לשחררם בחיים ללא עסקה. יש לקוות, או להניח, שניתן יהיה להתמודד עם המחיר הכרוך בכך – שחרור מספר גדול של מחבלים. מכל מקום, שחרור החטופים זועק לשמיים וחשוב לחברה הישראלית יותר מהישג צבאי, שגם הוא בסימן שאלה.
מטרייה פלסטינית מוסכמת לניהול הרצועה. מדובר בוועדת ניהול משותפת, בהובלת הרשות הפלסטינית, שזוכה להסכמה מצד חמאס, וכוללת תמיכה או פיקוח של גורם בינלאומי המקובל על ישראל, כארצות הברית.
אין מדובר במתווה שאפתני מדי בנסיבות הנוכחיות. הטיעונים נגדו מוכרים, אולם אין בנמצא חלופה ראויה, מלבד כיבוש ישראלי מלא, לאורך זמן, על כל המשתמע מכך, כולל, אולי, יישובה מחדש של רצועת עזה ביהודים. חלופה כזו חייבת לעמוד למבחן הבוחר. אין כיום ספק שמונחים כמו “ניצחון מוחלט” או “ריסוק חמאס” אינם אסטרטגיה. במקרה הטוב, הם מייצגים משאלת לב, ובמקרה הטוב פחות, הטעיה במודע של דעת הקהל.
האם די בפעלתנות המצרית כעת, וברמזים מאחוזתו של הנשיא הנכנס בפלורידה? לא בטוח. השעון מתקתק, וישראל, כמנהגה מימים ימימה, איננה נעה בנתיב מדיני ללא לחץ תקיף יותר. לחץ מעין זה חייב לבוא מצד מועצת הביטחון של האו”ם, בהובלה אמריקאית, כדי להבהיר לישראל שקיים קונצנזוס בינלאומי לצעדים כגון אלה שפורטו.