מה המשותף לתאריכים 7 באוקטובר ו־7 בדצמבר? התשובה, לפני הכל: גורם ההפתעה. ב־7 באוקטובר 2023 אפשרנו לחמאס להפתיע אותנו ולבצע טבח בתושבי עוטף עזה. זה עלה לנו ב־1,163 נרצחים וב־251 חטופים.
ב־7 בדצמבר 1941 אפשרו האמריקאים לחיל האוויר של יפן להפתיע אותם ולתקוף בגלים את הצי של ארצות הברית ואת מטוסיו, שהמתינו דוממים בנמל פרל הארבור, ללא כל יכולת הגנה. זה עלה לאמריקאים ב־2,459 קורבנות, חיילים ואזרחים. עומק ההפתעה ועומק השאננות קיבלו אצלנו ביטוי גורלי בעובדה שבמשך שמונה שעות ויותר יכלו מחבלי חמאס לטבוח בתושבי העוטף בטרם הגיעו יחידות צה"ל לעזרת התושבים.
בשני אירועים היסטוריים אלה היו אותות וסימנים מוקדמים המבשרים את תכנון המתקפות, אלא שגורמי הביטחון התעלמו מהם וזלזלו בהם. לגורם ההפתעה הקרבי יש יתרון עצום. הוא מעניק לכוח קטן את היכולת לפגוע קשות בכוח גדול ממנו ואפילו להביס אותו. יש עשרות דוגמאות לכך בהיסטוריה הצבאית. פיקוד צבאי היודע לחשוב אמור למנוע מהאויב את יתרון ההפתעה.
בשנת 2003 התפרסם תרגום עברי לספרה של רוברטה וולסטר, "פרל הארבור". הספר הופק על ידי הוצאת "מודן", בשיתוף הוצאת "מערכות" ומשרד הביטחון. אילו היה הפיקוד הבכיר בצה"ל קורא את הספר הזה, ייתכן שטבח 7 באוקטובר לא היה מתרחש. בהקדמה לספר, מאת האלוף (מיל.) ערן ניב, שהיה ראש אגף התקשוב וההגנה בסב"ר, מסופר על אותות של תנועת מטוסים חריגה על המכ"ם שקלטו שני טוראים אמריקאים ב־1941. הפיקוד הורה להם להתעלם מכך. קשה להתעלם מהדמיון לדיווח של תצפיתניות צה"ל בגבול רצועת עזה, שנדחה על ידי הפיקוד.
האלוף ניב כותב בהקדמה: "הספר מסייע להבין את תופעת 'ההפתעה האסטרטגית'... וולסטר מצביעה על תופעה אנושית ומורכבת, המעוורת את המערכת... כשברור שהמערכת לא ניצלה את המידע שהיה ברשותה". בסיום דבריו הוא כותב: "אל לו לארגון להרגיש מרוצה מדי, תחושה זו מסוכנת שכן היא חוסמת חשיבה ביקורתית". ברור לחלוטין שהמלצות אלה לא בוצעו בצה"ל במשך עשרות שנים.
הטבע האנושי אינו מאפשר חיים במצב של דריכות מתמדת, ותמיד מוצאים את הנימוקים לכך. ישראל, שהופתעה במלחמת יום הכיפורים, הופתעה שוב ב־7 באוקטובר. לפני מלחמת יום הכיפורים אמר האלוף אלי זעירא, ראש אמ"ן דאז: "הם מורתעים, לא יצאו למלחמה". לפני 7 באוקטובר אמרו קציני צה"ל: "חמאס מורתע. אין לו עניין בהסלמה".
אנחנו נצטרך להתעמק בשאלה מדוע אלה שקיבלו את האחריות החשובה מכל, לשמור על חייהם של תושבי המדינה, אינם מסוגלים לחשוב כראוי. על פני שנים, בתפקידיי הציבוריים השונים, נוכחתי לראות שקיים ליקוי ביכולת החשיבה של אנשים שונים בתחומים רבים. זה אולי ניתן לשיפור. אבל כשמדובר בחיי אדם, אסור שזה יקרה.
צה"ל לוחם במסירות ובנחישות בכל דרגותיו. אבל הפיקוד הבכיר עשה בדיוק מה שהאלוף ניב הציע לא לעשות. וזהו מקור האסון. הפיקוד הבכיר שלנו לא השכיל להבחין בין עובדות ובין הנחות עבודה או הסקת מסקנות. הנחות עבודה, או חשיבה המעלה מסקנות, אינן מציאות. אסור להיערך להגנה על חיים על בסיס הנחות שאין בהן ודאות.
כולנו מצפים מכל בעל מקצוע – רופא, אדריכל, מהנדס וכו' – שיעשה את עבודתו נאמנה. ציפייה כזו קיימת בוודאי מהמפקדים הבכירים בצה"ל. מקצועם הוא להגן על חיינו ולהביס את האויב. קודם ל־7 באוקטובר היינו זכאים לכך שהם יאמרו לעצמם: "אולי אנחנו טועים. אולי כדי למנוע אסון, במקרה שאנחנו טועים, עלינו להיערך אחרת".
ברור לחלוטין שהם לא העלו בדעתם שייתכן כי הם טועים. וזהו כשל איום, שלא יסולח. כי אם הם היו מעלים בדעתם את האפשרות שהם טועים, יחידות צה"ל היו מגיעות מהר יותר להצלת תושבי העוטף, וקודם לכן, מפקדים לא היו נוטלים את הנשק מכיתות הכוננות.
צה"ל, בלי ספק, עוד יעסוק רבות בשאלה איך למנוע את גורם ההפתעה. אבל דבר אחד חייב להיות עקרון עבודה חסר פשרות: אין מבססים היערכות להגנה על החיים על בסיס קונספציות, ניתוחים "מזהירים", מדיניות מתחכמת ויהירה, היעדר לימוד של העבר והיעדר נכונות לביקורת עצמית.
