7 באוקטובר המקולל, שהביא אסון חסר תקדים לישראל, החל תהליך של חסימת איראן ושלוחותיה, שהתקדמותן לדומיננטיות במזרח התיכון נראתה בלתי ניתנת לעצירה. עם כל ההבדלים, כפי שגרמניה הנאצית גזרה על עצמה כליה כשתקפה את רוסיה והכריזה מלחמה על ארצות הברית, כך “ציר ההתנגדות” בראשות איראן גזר על עצמו פגיעה משמעותית בשאיפות ההגמוניה באזור.
“מצפון תיפתח הרעה” הוא פסוק שמעולם לא נוכל להקל בו ראש, אך אולי הפעם נוכל לומר שמצפון תיפתח הטובה כתוצאה ממציאות גיאופוליטית חדשה באזורנו, אף שליתר ביטחון יהיה עלינו לשים את שתי האפשרויות על כף המאזניים. כשפרשנים זרים כתבו לפני קצת יותר משבוע שישראל הנחיתה על אויבותיה מצפון תבוסה שמשתווה לניצחון במלחמת ששת הימים, היו, גם בישראל, שראו בכך הגזמה פרועה - אך ההתפתחויות מאז מאשרות את ההערכות האלה.
במאמר שלי בשבוע שעבר, שהעיתון הוסיף לו את כותרת המשנה “מבחינת ישראל, הישגיה הצבאיים והדרך שבה הושגו עשויים לשנות בצורה חיובית ומעשית את מקומה במזרח התיכון”, כתבתי ”נראה שמתקפת הפתע המוצלחת של המורדים על מעוז שלטון אסד בחאלב היא מפלה נוספת לציר האיראני המתפורר”. בינתיים, זו סוריה כולה שנפלה בידי המורדים, וזהו סופה של שושלת האסדים.
מי שהכירו במצב החדש באופן מיידי כמעט היו דווקא רוסיה ואיראן, שהוציאו את שליחיהן מסוריה והודיעו על “הפסד מוחלט” בהשקעתם באסד. אחד המניעים לכך הוא כניסתו של טראמפ לבית הלבן ב־20 בינואר. רוסיה שקועה עד צוואר במלחמה באוקראינה ואיננה יודעת מה טראמפ מתכוון לעשות בעניין, ואיראן שואלת את עצמה בדאגה גוברת אם טראמפ יחדש את מדיניות “הלחץ המרבי”, או שמא ינסה להגיע להסדר כלשהו עימה.
גורמים שונים בקרב המורדים המנצחים בסוריה אמרו שהמתקפה ההמונית בקצוות נפרדים של המדינה, על ידי קבוצות אתניות ודתיות שונות, נפתחה בצורה ספונטנית, אך ברור שמה שיצר את הדחף המיידי למתקפה היה התבוסה של חיזבאללה בידי ישראל. ובכל זאת, קשה להשתכנע שלא הייתה איזו יד מתאמת במהלך, ואנשי מודיעין ועיתונאים בוודאי יתחרו ביניהם בהעלאת ניחושים אם הייתה זאת יד ארצות הברית, ישראל, טורקיה, או יד אחרת.
חשובות יותר השאלות, איך האדונים החדשים יתמקמו בשלטון, ואם סוריה תישאר מדינה מאוחדת או תתפצל לאחוזות נפרדות של מרכיביה האתניים והדתיים. מבחינת ישראל, נפילתו של שלטון אסד היא יתרון אסטרטגי, אך אליה וקוץ אפשרי בה: המרכיב העיקרי במחנה המנצח הוא גורמים שהיו בעבר ג’יהאדיסטים. מנהיגם, אבו מוחמד אל־ג’ולאני, הודיע עוד קודם לכן, וחזר על כך בריאיון בסוף השבוע ב־CNN שגישתו פרגמטית ואיננה ג’יהאדיסטית, אך רק הזמן יוכיח מה כוונותיו.
ישראל נקטה בינתיים צעדים כדי לקדם כל הפתעה אפשרית, כולל תפיסת שטחים בסוריה. גם ארצות הברית נקטה אמצעים מסוימים, וכפי שנודע, קיים בעניין שיתוף פעולה בין ממשל ביידן היוצא לממשל טראמפ העומד לקום, ויש לקוות שגם חילופי דעות עם ישראל.
המכה הקשה שישראל הנחילה לחיזבאללה והניתוק בפועל בין ארגון זה לחמאס, בנוסף להישגים הישירים של ישראל בשטח איראן, הם במידה רבה הרקע למצב החדש בסוריה. במבט לאחור, קשה היום שלא לתפוס את הראש בתדהמה כשזוכרים את הכוונה של יצחק רבין המנוח למסור את כל רמת הגולן עד לחופי הכנרת לסוריה של אסד האב, תמורת התחייבויות סוריות כתובות, ואת הלחצים שארצות הברית הפעילה עלינו בעניין זה.
הביטוי “מזרח תיכון חדש” קיבל עכשיו בפעם הראשונה משמעות אמיתית, להבדיל מהחלומות האשלייתיים שאחרי הסכמי אוסלו. מה שעשוי להתקדם ולהתקיים הוא מציאות חדשה במזרח התיכון המבוססת על אינטרסים משותפים של חלק גדול ממדינות העולם הערבי והמוסלמי ושל ישראל, בשותפות פעילה של ארצות הברית. התנאים הבסיסיים לכך הולכים ונרקמים, אך תידרש עוד פעילות רבה בתחום הדיפלומטי מצד כל הגורמים המעורבים - סעודיה, ישראל, ובראש ובראשונה ארצות הברית של טראמפ - כדי להביא את התהליך למיצויו המוצלח.
ההישג הישראלי מול חיזבאללה והסוף המתקרב של חמאס כגורם אפקטיבי, ועכשיו גם המפץ בסוריה והצעדים נגד איראן עצמה, הם שיצרו את התהליך החיובי - בזכות צה”ל, חייליו ומפקדיו, זרועות הביטחון האחרות, ובראש, הדרג המדיני.