נתניהו נכון היה לפתע להפסקת אש בלבנון, לאחר שדחה במשך חודשים רבים את העברת כובד המלחמה לצפון לשם הכרעת חיזבאללה. בדרום הוא עדיין מתעקש להמשיך במלחמה, שתגביר לכאורה את הלחץ על חמאס ותקדם את שחרור החטופים, כלומר הוא מאריך את המלחמה ברצועה, ללא סוף נראה לעין, דווקא תוך הפקרת החטופים. אל מול איראן יימשך המלל ה"תקיף" נגד תוכנית הגרעין שלה, תוך הימנעות מכל מהלך ממשי לסיכולה. כיצד נסביר את כל אלה?
כל מדיניות בענייני חוץ וביטחון היא המשך המדיניות בענייני פנים, קרי בעניינים משטריים וחברתיים-כלכליים, הקשורים ביניהם קשר הדוק. מחלוקות ומאבקים בענייני פנים הופכים תמיד למאבקים בנושאי חוץ וביטחון.
המפתח להבנת כל מהלכיו של נתניהו הוא תוכניתו רבת השנים, ששותפים לה בכירים בליכוד ובמפלגות הקואליציה, לבנות כאן דיקטטורה. דברים שאמר שר התקשורת, שלמה קרעי, ב-24 באוקטובר 2024, יומיים לפני אישורו של הסכם הפסקת האש בין ישראל ללבנון, הם עדות נוספת לקיומה של תוכנית כזאת: "אנחנו נבחרי ציבור, אנחנו גם יכולים לשנות את שיטת המשטר, אם נרצה ...".
תוכנית זו נטווית במשך שנים רבות, תוך התקדמויות ונסיגות. "המהפכה המשפטית", שהחלה בינואר 2023, תוך ייזום שינויים בחוקי יסוד, שיחלישו את הרשות השופטת, הייתה מהלך גלוי ובוטה מבחינה חוקתית. צעדים אחרונים הם יוזמת החקיקה לביטול תאגיד השידור הציבורי והמהלכים להדחת היועמ"שית, המוגדרת "לעומתית" כלפי הממשלה, כאילו מדובר בממשלה דמוקרטית לגיטימית ולא בממשלה המבקשת לכונן דיקטטורה.
דיקטטורות נוטות להקים על עצמן אויבים, במחושב, כדי להימצא עימהם בסכסוך מתמיד. הסכסוך מחזיק את האוכלוסייה מגויסת, צבאית ואזרחית, למאמץ מלחמתי ומקשה עליה לשמור על חירותה. כך נבלמת ואף מוסגת לאחור ההתפתחות הדמוקרטית. מדינת הרווחה, בסיסה החברתי-כלכלי של הדמוקרטיה, מצומצמת באופן דרסטי. את כל אלה עשה ועושה נתניהו.
במדינת הרווחה הוא פגע תמיד, והוא פוגע בה גם היום, לכאורה מתוך אילוצי המלחמה. הממדים המדיניים-ביטחוניים של תוכניתו החלו להתגשם עם שובו לשלטון בשנת 2009. הם התבטאו בשלושה דברים: חיזוק מחושב של חמאס באמתלות שונות; מתן יד חופשית לחיזבאללה לרדת אל מדרום לליטני בניגוד להחלטה 1701; דרבון התחמשותה הגרעינית של איראן.
הוא קידם את תוכניתו בהדרגה בהתאם לשרי הביטחון ששירתו לצידו והצרו אם פחות ואם יותר, או כלל לא, את צעדיו. חיזוקו המחושב של חמאס הגיע לשיאו ב"מזוודות הכסף" הקטאריות שהועברו אליו כדי לאפשר את התחמשותו ואת הקמת אימפריית המנהרות שלו. תפקידו של חמאס היה לירות טילים ורקטות מעת לעת על ישראל וליזום פעולות למניעת התקדמות האזור לשלום. העדר פעולה למיגור חמאס ומניעת התנקשויות בצמרתו הוגדרו כמדיניות "הכלה", וראשי זרועות הביטחון התמימים הולכו שולל ואימצוה. הייתה זו מדיניות סכסוך מחושבת.
תפקידו של חיזבאללה, שניתנה לו יד חופשית לבנות את אימפריית הטרור שלו בעלת השלוחה הקדמית החזקה מדרום לליטני, היה להציב איום גדול על העורף הישראלי, כדי שישראל תירתע מלפעול נגד הגרעין האיראני. נתניהו אפשר התחזקות זאת ביודעין. הוא פעל להוצאת ארצות הברית מהסכם הגרעין עם איראן, אף כי ידע, כפי שחזו המומחים, שהתוצאה תהיה דווקא התקדמות מואצת של איראן לפצצה גרעינית. והיום איראן היא מדינת סף גרעינית. בשם מדיניות אחת הוא קידם מדיניות אחרת, הפוכה בתכלית ההיפוך. זהו שיעור במקיאבליזם.
מרוץ החימוש הגרעיני עם איראן – שעם התעצמותו יבקש נתניהו, קרוב לוודאי, כפי שביקש כבר בעבר, לבטל את העמימות הגרעינית של ישראל – עלול לדחוף את האזור כולו למרוץ חימוש גרעיני ולהסיט אותו ממסלול של התקדמות לשלום ואף לדמוקרטיזציה מסוימת.
שליטים וממשלות דיקטטוריות משתפים פעולה, ובעודם משמשים אויבים זה של זה, הם בעלי ברית סמויים במאבק נגד הקידמה והחופש. הגורמים השמרניים באיראן ונתניהו הם בעלי ברית סמויים כאלה.
הצבא וזרועות הביטחון ושר הביטחון אכן הולכו שולל ב-7 באוקטובר 2023 ולא קידמו את מתקפת חמאס – ואף לא היו מקדמים כהלכה מתקפה של חיזבאללה על הגליל באותו היום, לו הייתה מתרחשת – בעודם מחזיקים כוחות צבא עצומים ביו"ש. ההפתעה שירתה את נתניהו, בבולמה מהלכי שלום עם סעודיה וקידום השלום עם הפלסטינים על יסוד שתי מדינות לשני עמים.
המלחמה המתמדת משרתת את הדיקטטורה של נתניהו ובעלי בריתו בממשלה. ואולם במלחמה המתמדת, שמבקש לקדם נתניהו, יש מלכוד – כוחו הרב של צה"ל. חמאס וחיזבאללה ספגו מהלומות כה קשות מידי צה"ל, עד שנוצרה "סכנה" שלא יוכלו להמשיך ולשמש אויב.
נתניהו החליט, שיש לתת מנוחה לחיזבאללה, כדי שיוכל להתאושש ולצבור כוח מחדש ולשוב להיות כוח מגן לגרעין האירני, ואף להחליף מהלומות עם ישראל. יריביו במערב, בראשם ביידן, ניצלו צורך זה וקידמו הסכם, שיש לו סיכויים רבים למנוע את התאוששותו המלאה של חיזבאללה. אך קיים חשש, שנתניהו – בניגוד להצהרותיו – יעשה הכל כדי שישראל לא תאכוף את תנאי ההסכם (הטובים!). (במאמר מוסגר ייאמר, שנתניהו היה מעדיף, קרוב לוודאי, שממשל אסד הנתמך על ידי חיזבאללה ואיראן לא יקרוס, משום שברית זאת היוותה גורם סכסוך מאורגן וחזק יותר מול ישראל היכול גם להתקדם לגרעין.)
נותרה לנתניהו חזית אחת שבה אמורה המלחמה להימשך כדי למנוע כל שיבה למסלול של הסדר עם הפלסטינים ושל שלום אזורי ובמרכזו שלום בין סעודיה לישראל – המלחמה נגד חמאס. אין הוא מתכוון לסיים אותה, משום שסיומה – תוך החזרת החטופים – יבשר את קץ התוכניות לבניית דיקטטורה ואת נפילתו שלו.
חמאס אמנם מוכה קשות, אך מכיוון שהוא נשאר לבדו ברצועה, בהעדר חלופה שלטונית צבאית ואזרחית – בהתאם לתוכניתו של נתניהו שלא לקדם פתרון ל"יום שאחרי" – הוא יכול עדיין לפגוע בכוחות צה"ל ואף לירות רקטות בודדות לעבר ישראל, וכך יש לנתניהו אמתלה לכפות על צה"ל מלחמה בלתי נגמרת נגדו. חמאס זקוק להפסקת הלחימה כדי שיוכל לשקם את עצמו. ישראל יכולה לשלב בהסכם להפסקת הלחימה גם הכנסת כוחות שלטוניים צבאיים ואזרחיים אחרים לרצועה, שיקשו או ימנעו שיקום ממשי של חמאס, אך נתניהו אינו מאפשר הסכם כזה. עד מתי יימשך הדבר – עניין זה תלוי בשינויים בזירה הפוליטית הישראלית, כלומר בקרב הקואליציה, שבינתיים אינם נראים באופק, ואולי בהתאוששותה של תנועת המחאה.
המאבק למען סיום המלחמה בעזה ועסקת חטופים הוא גם מאבק למען הדמוקרטיה.
ד"ר אורי זילברשייד מלמד פילוסופיה מדינית ומשפט חוקתי בתוכנית לביטחון לאומי בבית הספר למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה
