צדקנו, הפסדנו. זה לקח 10 שנים, מעט במונחים היסטוריים אבל הרבה במונחים ישראלים. צדקנו. המדינה לא יכולה להתאפק. היא מתכוונת להשמיד את השידור הציבורי הישראלי. נקודה.
לפני 10 שנים עבר בכנסת חוק תאגיד השידור הציבורי, להלן התאגיד. בדיונים שהתנהלו אז בכנסת אמרנו, קבוצת חברי כנסת שסירבה לוותר, ובהם שלי יחימוביץ׳, עופר שלח ואיתן כבל ועבדכם, כי העברת מימון השידור הציבורי משיטת האגרה הביתית למימון ממשלת מתוך תקציב המדינה, תפיל את השידור.
זה לקח 10 שנים והתיאבון הגדול של הממשלה התעורר. מבחינה טכנית, אין קל יותר לנעול את שערי השידור הציבורי מאשר על ידי קיצוץ התקציב. זה מה שעושים עכשיו.
אני רוצה רגע להפליג למסע היסטורי. עבדתי בעבר ככתב בקול ישראל ובטלוויזיה הישראלית ולימים התמניתי כיו״ר רשות השידור, הייתי גם מפקד גלי צה״ל וכיהנתי כמנכ״ל הראשון של הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו. הזדמן לי אם כן להכיר את הצמתים השונים של השידור הציבורי והמסחרי בישראל. בכל המקומות האלה למדתי להעריך את חשיבות השידור הציבורי, את חיוניות השידור הציבורית. קודם כל, עובדה, בכל מדינות העולם המערבי הדמוקרטי יש שידור ציבורי. לא במקרה. זה עוגן חשוב לקיום הדמוקרטיה, ללא שידור ציבורי הדמוקרטיה היא פגומה. אין זה פוסל ערוצים מסחריים ברדיו ובטלוויזיה. ההיפך. זה אפילו מעשיר אותם, אבל מפת שידורים ללא שידור ציבורית היא מפה חסרה, נכה. לכן, שידור ציבורי הוא אחד מסימני ההיכר של דמוקרטיה.
ההבדל העיקרי בין מערכות שידור מסחריות למערכות ציבוריות הוא הדחף, הלגיטימי לחלוטין, של המערכות המסחריות להשיג צפייה גבוהה וממילא להעשיר את קופתם. זה צו החיים. אין להם מקור מימון אחר. השיקול הזה קיים גם במערכת ציבורית, אבל בעוצמה נמוכה, כאן נשאלות שאלות אחרות האם השידור מיטיב לייצג את מגוון הדעות בחברה, האם הוא מגיש טעמים שונים, האם הוא משרת קבוצות מיעוט, שפות שונות, תחומי עניין שונים או מחפש את המכנה המשותף שהוא בדרך כלל נמוך.
שתי מערכות השידור הציבורי, גלי צה״ל ותאגיד השידור, נתונות לסכנה קיומית כי הם מתייצבים בשורה הראשונה של שומרי הסף אשר מגינה על ישראל ממשטר דיקטטורי, סמכותני, מישור שמבקש להנציח את עצמו ולהחניק את הדמוקרטיה. קו אחד מחבר בין פגיעה במערכת המשפט, ובמרכיביה השונים, דרך נטרול הכנסת מהשפעה אמיתית, הגבלת מעמדה על האקדמיה ועד לסירוסו של השידור הציבורי. קו אחד, החלטה אחת.
לאורך שנים ארוכות, תקף הליכוד בגלגוליו השונים את השידור הציבורי. למרות שהחל משנת 1977 ואילך מינה הליכוד את מקורביו ותומכיו לתפקידים הציבוריים ברשות וגם השפיע על מינויים מקצועיים, עדיין ראשי הממשלה והשרים מטעם הליכוד טענו שוב ושוב כי ״רשות השידור״ נגדם. בכך הם קדמו למירי - ״מה אנחנו צריכים שידור ציבורי אם איננו יכולים להשפיע עליו״ - רגב. תמיד לא מרוצים, כאילו יועדו של השידור הוא לרצות אותם. מאמצע שנות ה-80 ואילך הוחל בדרך אחרת, קידומו של לשידור מסחרי שממילא יצטרך את השידור הציבורי. בשנת 1993 הושק השידור המסחרי בטלוויזיה ואחריו גם ברדיו האזורי.
כמי ששימש מנכ״ל הרשות השנייה והוביל את תהליך ההפרטה של השידור הציבורי הייתי מודע לביקורת החריפה על רשות השידור, אבל ההחלטה להוסיף עוד ערוצי שידור הייתה בעיני הדרך הנכונה והראויה, גם אם במחיר של שבירת מונופול השידור הציבורי. לציבור ניתנה הזכות לבחור. זאת גישה ליברלית - תחרותית, שהובילו אותה שרים כמו אמנון רובינשטיין ז״ל וראשי הממשלה של הליכוד ובראשם יצחק שמיר.
אבל, כך התברר מהר מאד, התיאבון של הליכוד להשתלט על השידור הציבורי גבר, אפילו כבר ובעשור השני של נוף ה-2000 בעידודו ובהנחייתו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו הוביל שר התקשורת דאז, גלעד ארדן (ליכוד, ליכוד). תהליך חקיקה חדש, שבסופו נסגרה הרשות ובמקומה הוקם תאגיד שידור ציבורי חדש. בעזרת הכנסת ובתמיכה מלאה של גלעד ארדן (ליכוד, ליכודי) נבנה שידור ציבורי חדש מתוך אמונה שאפשר לרפא את מחדלי הרשות מבלי להשמיד את השידור הציבורי.
ראש הממשלה נתניהו התחרט מהר מאד. הוא התכוון לחיסולו של השידור הזה ולא להולדתו המחודשת. ואנחנו, בכנסת, הזהרנו את גלעד ארדן, שיום יבוא והממשלה תשתמש בנשק יום הדין ותשלול התקציב מהתאגיד, ואמנם התסריט הזה מתממש לנגד עינינו.
תחנת גלי צה״ל, השחקן הקטן יותר בזירת השידור הציבורי, נמצאים שנים רבות תחת עין בוחנת ומבקרת. למרות האבסורד בקיומה של תחנה שידור צבאית, שהיא גם כיחידה צבאית, התחנה מנווטת בהצלחה בין מכשולים ומהמורות ובשורה התחתונה תורמת תרומה משמעותית לשיח הציבורי דמוקרטי, לתרבות, למוסיקה הישראלית. לפני זמן לא רב בחן גלנט, שר הביטחון לשעבר, את הסוגייה הזו באמצעות ועדה ציבורית וגם היא צידדה בהמשך קיומה של תחנת גלי צה״ל. זה לא מפריע עכשיו לכרישי הליכוד להסתער גם עליה.
השידור הציבורי לסוגיו השונים הוא טרף קל יחסית למחוקקים של הקואליציה הזו. בהמשך הדרך מצפים השידורים המסחריים, שגם בהם כבר נרשמו התערבויות חיצוניות מכוערות ומעוותות, ואחריהם העיתונות. כתובה. המזימה ברורה, את כלל שומרי הסף יש להחליש ולשתק. לכן הממשלה יוזמת חרם ממשלתי על הפרסום הממשלתי בעיתון הארץ ומיד אחריו ועל החלטה על העתקת הפרסום הממשלתי לפלטפורמות דיגיטליות, הכל נובע מאותו מעיין.
הקרב על התקשורת הישראלית בכלל ועל השידור הציבורי בפרט הוא חזית נוספת במלחמה על ישראל הדמוקרטית. ישראל סופרת חזיתות, הנה עוד אחת. היא לא תסתיים ללא תגובה ציבורית רחבה, סוחפת ועקשנית. המערכת הפוליטית, חייבת להתגייס, האופוזיציה בכנסת להילחם ובתי המשפט, להידרש שוב ושוב למאבק זה. כולם אמורים להשיב מלחמה שערה, להיצמד לערכי היסוד של המדינה שלנו ולהגן עליהם. באומץ וללא רתיעה.
בשנת 1946 מיד לאחר מלחמת העולם השנייה כתב הכומר הלותרני הגרמני, מרטין נימר, שיר מחאה, וידוי מזעזע בשם "לא השמעתי את קולי" ובו הוא מתאר את שתיקת האינטלקטואלים בגרמניה נוכח עליית הנאצים. כיצד בזה אחר זה נפלו חומות הדמוקרטיה והאנשים שתקו כי זה לכאורה לא נגע בהם שתקו, ולבסוף, כ"שבאו לקחת אותי", לא נשאר איש להגן עליו.
ישראל אינה גרמניה של ערב מלחמת השנייה והיא עדיין דמוקרטיה, אבל הדמוקרטיה שלנו בסכנה גדולה. ההפסד שלנו, חברי הכנסת דאז, הוא כאין וכאפס לעומת ההפסד של מדינת ישראל ללא תקשורת חופשית, עצמאית ואמיצה.
ד״ר נחמן שי הוא דיקן ההיברו יוניון קולג', המכון ללימודי יהדות בירושלים, לשעבר שר התפוצות ודובר צה״ל
