ב-27 בנובמבר 2024 פתחו המורדים במתקפת בזק וכבשו את סוריה ב-11 יום בלבד. הנשיא בשאר אל-אסד ברח לרוסיה וג'יהאדיסטים חיללו את קבר אביו חאפז אל-אסד. הסתיימו 54 שנות שלטון משפחת אסד. הכת העלווית (כעשרה אחוזים מהאוכלוסייה), שהייתה העדה השלטת, חזרה להיות שולית. רוב בני העדה ברחו מהערים לבתי משפחותיהם באזור הסַאחֵל (החוף הצפון מערבי) – טרטוס ולטקיה. כל זה נשמע כמדע בדיוני רק לפני כשבועיים. איך זה קרה כ"כ מהר?
איך מתמוטט משטר ב-11 יום
כיצד מתמוטט משטר בשבוע וחצי? ב-2015 התאחדו המורדים הסונים וניצחו ברוב החזיתות ואף איימו על דמשק ומשטר אסד עמד בפני קריסה מוחלטת, זאת למרות הסיוע של המיליציות השיעיות בראשן חזבאללה. אלא שאז התערב חיל האוויר הרוסי והביא למהפך בלחימה עד לניצחון אסד ב-2017. אך ניצחון זה היה מפוקפק, חלקו מלאכותי. ה"מנצחים" הותירו את מחוז אדליב (צפון מערב) בשליטת המורדים ואפשרו שם חסות טורקית. בדרום (דרעא) חתמו הרוסים על הסכמי הפסקת אש עם המורדים המתונים, לפיהם יהפכו לשכירי חרב ונאמנותם למשטר נותרה מפוקפקת למדיי. את הג'יהאדיסטים הקיצוניים פינו הרוסים לאדליב.
לכורדים אפשר המשטר אוטונומיה ב-25% מהמדינה בצפון מזרח. כלומר אסד שלט בפועל על 60% מהמדינה בסיוע זוג ה"קביים" (רוסיה ואיראן). צבאו היה מרושש (16 דולר בחודש) ורעב ולא זכה לאימונים מספיקים. הקצינים הבכירים היו מושחתים ונהנו מחיי מותרות וסחרו בסמי קפטגון (הקוקאין של העניים). המיליציות השיעיות השתלטו על כל חלקה טובה ואיראן הגישה לאסד חשבון של 50 מיליארד דולר עבור הסיוע במלחמת האזרחים. הרוסים אפשרו התקפות ישראליות בלתי פוסקות ולא הפעילו את מערכות ההגנה המתקדמות שסיפקו לכאורה לצבא הסורי (300-S). מ-2022 רוסיה הוציאה את רוב כוחותיה מהמדינה לטובת המלחמה באוקראינה.
בחצי שנה האחרונה חטף הציר הפרו-איראני בראשו חזבאללה מכה אנושה מצה"ל. מדינות המפרץ הבטיחו לשקם את סוריה אחרי קבלת אסד לליגה הערבית ולא קיימו. אסד נשאר לבד.
לעומת זאת המורדים באדליב התעשתו. אחרי סכסוך ממושך, השכיל אל-ג'ולאני לאחד כוחות עם אל-ג'יש אל-וַּטַני (הצבא הלאומי, "צבא סוריה החופשית" לשעבר) הזוכה לתמיכה טורקית משמעותית. השתלטות הבזק של האופוזיציה יכולה להיחשב כ"מהפכה לבנה", כי מתו מעט אזרחים יחסית להישגים הכבירים שלה. בניגוד לרוב בעלי הברית שנטשו את אסד, יצא חזבאללה למערכה גדולה בחומס ואל-קוסייר שליד גבול לבנון, אך המיליציות השיעיות מעיראק לא הגיעו לעזור וצבא אסד נכנע מהר מהצפוי. על כן, חזבאללה שהבין שהזירה הסורית אבודה פינה את בסיסיו מסוריה ונסוג ללבנון. עורק החיים של אספקת הנשק לחזבאללה נסתם. הציר היבשתי האיראני איננו עוד. אלה כמובן בשורות מצוינות לישראל.
התדמית החדשה של האופוזיציה
אל-ג'ולאני מתאמץ להציג תדמית חדשה של מנהיג אסלאמי מתון ופרגמטי. בינתיים הוא מצליח לשכנע ברצינותו. הוא נתן חנינה לחיילי משטר אסד והותיר בחיים את ההמונים שפשטו את מדיהם ומסרו את נשקם. לאחרונה אמר כי אין לו כוונה להילחם בישראל וכי "ארצו פניה קדימה והיא עייפה ממלחמות. אויביה הן המיליציות השיעיות ואיראן". מדוע אל-ג'ולאני דורש איפוק מאנשיו, אנשי אל-קאעדה לשעבר (הַיְאַת תַחְריר א-שַאם – מועצת שחרור סוריה, הסלפית ג'יהאדיסטית)? נראה כי הוא מודע לעובדה שכדי לשלוט לאורך זמן יזדקק לסיוע חוץ מסיבי ממדינות הנפט העשירות במפרץ הפרסי ולקשרים עם ארה"ב ואירופה. אם יבצעו אנשיו מעשי נקם וטבח במיעוטים וינסו לפלוש ללבנון, ייאבד אל-ג'ולאני את הלגיטימיות בעיני העולם וייחשב שוב לטרוריסט מסוכן. מבחינה כלכלית מנסה אל-ג'ולאני להימנע מהטעויות של אסד, שהיה מבודד ונתון לסנקציות, מה שהביא לקריסת צבאו. הוא מנסה לקבל לגיטימיות פנימית בסוריה וחיצונית בעולם הערבי ובמערב.
על כן, לא מן הנמנע כי אל-ג'ולאני ישאף לקיים בחירות, כאלה המבטיחות את נצחונו והישארותו בשלטון. אם לשפוט מניסיון הבחירות הדמוקרטיות בעולם הערבי (הרשות הפלסטינית 2006, מצרים ותוניסיה 2012) ולאור הצלחתו המסחררת בהפלת המשטר והעובדה שיש הרוב המוסלמי-סוני בסוריה, סיכוייו בראש מפלגה אסלאמית להיבחר גבוהים במיוחד. האם אלה בשורות טובות לישראל? לא ברור כלל. במקרה הרע, סוריה תהיה מדינה אסלאמית בסגנון אפגניסטן ובמקרה הטוב מדינה אסלאמית מתונה ע"פ הדגם הטורקי. סוריה תהיה אויבת של איראן, אך לעולם לא תוותר על הגולן. יש לזכור כי שמו התנועתי של מנהיג המורדים הוא "אל-ג'ולאני".
חרדת הנטישה של המיעוטים
כעת סובלים רוב המיעוטים מחרדת נטישה. הכורדים מותקפים מכל עבר ע"י האופוזיציה. הטורקים מעודדים את האופוזיציה לחסל את האוטונומיה הכורדית. המורדים מעוניינים בעיקר לכבוש את מחוז דיר א-זור כי נמצאים בו רוב מאגרי הנפט של המדינה. החשש של הכורדים הוא שיתפנו 900 החיילים האמריקאים המבטיחים סוג של חסות אמריקאית.
העלווים שברחו לסאחל חוששים ממעשי נקם על חמשת העשורים של שלטון הדיכוי של משפחת אסד. הם מקווים כי יקבלו חסות מהרוסים, שעדיין מחזיקים את שני בסיסי הצבא שלהם, חיל האוויר חמיימים בלטקיה וחיל הים בטרטוס. השיעים המקומיים והמיליציות במנוסה כי הפטרון האיראני שלהם נטש אותם. רובם בורחים כעת ללבנון.
צעד מחוכם נוסף של אל-ג'ולאני, הוא התייחסותו המכבדת לאתרי הקודש של השיעה בעיר דמשק. האופוזיציה אפשרה לקיים תפילות באתרים השיעים ולא פגעה בהם. בראשם קבר סיידה זַיְנַבּ, אחותו של חוסיין בן עלי. בכך מבקש אל-ג'ולאני להוכיח כי סיסמאותיהם של חזבאללה הלבנוני ו"הגיוס העממי" העיראקי בדבר ההגנה על קברי השיעה מפני חילולם, היה שקר ותירוץ לנוכחותם בבירת סוריה.
אל-קודס, אנו בדרך!
אל-ג'ולאני מעוניין להימנע ממעשי זוועה ודיכוי גם כדי להפוך את סוריה למקום שפוי שיאפשר את חזרתם של מיליוני הפליטים הסורים ללא חשש. אסד בזמנו לא רצה בשובם כי רובם סונים ומתנגדים למשטרו. אך אוכלוסייה זו תומכת ברובה באופוזיציה כל עוד היא מתונה. לאחרונה מתרבים מעשי הנקם של אסלאמיסטים נגד השַבִּיחַה (הבריונים של אסד, רובם עלווים). בנוסף, ג'יהאדיסטים הצטלמו במסגד האומיי בדמשק כשהם קוראים: "סבלנות יא עזה, אנו בדרך לירושלים!". אל-ג'ולאני מתווה בשלב זה דרך מתונה ופרגמטית. השאלה היא האם יכול להשתלט על אנשיו? ואם לא יסירו המערב וארה"ב את אל-ג'ולאני מרשימת הטרוריסטים, האם ימשיך בקו זה?
ד"ר ירון פרידמן הוא בוגר אוניברסיטת סורבון בפריז, חוקר, מרצה ומורה לערבית בחוג ללימודי המזרח התיכון והאסלאם באוניברסיטת חיפה. מחבר הספר 'העלוים בסוריה: דת, היסטוריה וזהות' (בריל 2010), מנהל את הניוזלטר "השבוע במזרח התיכון"