יום שלישי היה יום עצוב. ראש הממשלה עומד על דוכן הנאשמים זה לא מחזה מלבב. אינני נהנה לשמוע את ראש הממשלה מתפתל, מתנצל, מתרץ, מנסה להתחמק מתשובות. הייתי חש נוח יותר כאזרח לו היה יוצא מרצונו לנבצרות במשך תקופת המשפט.
זה אומנם יום גדול לדמוקרטיה, שמראה לנוער שלנו שגם ראש ממשלה אינו מורם מעם אלא שווה בפני החוק. זה שיעור אזרחות מצוין, אבל עדיף שלא היה צורך לקיימו.
פמליית חברי הכנסת ואוסף השרים שהגיעו כלהקת מעודדות, אינם מעודדים. אם הכל כל כך טוב, לשם מה צריך עידוד? לי זה נראה לא טוב, מה עוד שאחת מחברות הכנסת, עורכת דין בהשכלתה, הידועה כקולנית במיוחד, מעירה הערות ביניים. היא יודעת היטב שאין מקום להתנהגות כזו באולם בית המשפט. אבל מה לא עושים למען תשומת לב תקשורתית?
כישראלי, וללא קשר לנטייתי הפוליטית, אני ברגשות מעורבים. אינני שמח לראות את ראש הממשלה עומד באולם ליד עורך דינו, גופו משדר אי־שקט, כדי לא לתת לצלמים הזדמנות לצלמו יושב על ספסל הנאשמים. חבל שהגענו למעמד זה. מוטב היה לסיים את הסאגה הזאת בהסדר טיעון, לחסוך כסף ולהוסיף כבוד לכולנו.
מסיבת העיתונאים ערב המשפט הייתה מיותרת ולא הוסיפה כבוד לראש הממשלה. רבים מהצופים לא יכלו שלא להיזכר במסיבת העיתונאים של הנשיא לשעבר משה קצב שתקף את התקשורת. מילותיו של נתניהו “עכשיו אני מדבר", הן הדהוד למה שאמר קצב ב־2009. עם דף המסרים שחשוב היה לו להעביר, נתניהו לא ויתר על ההתקרבנות הקבועה, האשים שהחומרים נגדו הושגו באמצעים לא כשרים, תשובותיו לשאלות העיתונאים היו לפי מה שהיה לו נוח לענות. “פייק ניוז" זו תשובה נוחה מאוד, מתברר. לרגע היה נראה שהוא עומד לאבד את עשתונותיו מול שאלה של אחת העיתונאיות.
איני יכול להתחמק מהרופא שבי. אין לי ספק שכל המעמד, הסטרס, השעות הארוכות והלחץ הציבורי והחברתי ודאי אינם תורמים לבריאותו הגופנית והנפשית של ראש הממשלה. כרופא אני מציע לקחת את זה בחשבון ולהפחית במספר הימים בשבוע המיועדים לעדותו, או אולי במספר השעות היומיות שנקבעו לכך.
חבל על הסיטואציה בתקופה שמדגישה עוד יותר את הפילוג בעם, כאשר כל צד מאשים את הצד השני בהִנדוס התודעה ובמכונות רעל. כל זאת כאשר הדור הצעיר נלחם, נפצע ונהרג כדי לשמור על המדינה בעוד המצב הכלכלי מתדרדר, המצב החברתי מתפרק, ולי לא נותר אלא לייחל שכל זה יחלוף והארץ תשקוט לפחות ל־40 שנה.