ברגעים אלו ממש מטוסי חיל האוויר הישראלי נמצאים בשמי דמשק באין מפריע; נמל לטקיה הרוס; ומכלל מערכי ההגנה האווירית הסורית, שהם תפארת התעשייה הרוסית לדורותיה – נשארו בורות עמוקים. פתיח שהחל השבוע בידיעה על מורדים בצפון סוריה, נגמר בפסלי מנהיג סורי המופלים באיטיות על ידי מנופים עממיים, בדיוק כפי שראינו במקומות נוספים כמו עיראק של סדאם חוסיין. לא מפתיע.
אפשר להביט בהומור באירופה, על שלל מדינותיה, לגחך על האיחוד האירופי הנעלם לאט, אך קשה לדמיין פסלים נופלים בכיכר הבסטיליה או מורדים הנכנסים לפרלמנט במדריד. כי מה שמחזיק בריתות באמת אלו ערכים משותפים ולא הסכמים ישנים. הערכים הללו במזרח התיכון מתבטאים בהפלת פסלים, ומציגים תרבות ישנה ששוקעת במהירות ובמפתיע, הרבה לפני האיחוד האירופי.
למדינת ישראל אלו אינן תמונות שמחה או ניצחון. לא אנחנו הפלנו את הפסלים של אסד בסוריה, וגם אם תרמנו להזדמנות – כדאי מאוד להצניע זאת. התמונות מסמנות שינוי מחד והבנה עמוקה מאידך מיהם באמת שכנינו מסביב: מדינות שבהן הנתק בין העם לשלטון מתרחב ומעמיק – מגמה שבסוף מביאה לאובדנו; מדינות אשר בהן השלטון ממושך מדי, ועובר באופן בלתי דמוקרטי במשפחה או למקורבים.
להוריד תלות
בעת כתיבת שורות אלו יש חשש תמידי בממלכה ההאשמית ממזרח להפיכה ולפינוי בית המלוכה. זהו צעד נוסף בהתערבות האיראנית במזרח התיכון להחלשת המדינות הסובבות את ישראל, תוך ביסוסו של ציר הרשע האיראני. האם המצב בסוריה מחזק את החשש או מחלישו? יש לכאן ולכאן.
אך החשש לא הולך לשום מקום, כי כשמביטים באביב הערבי במצרים, דרך ההפיכה בלוב, ומה שקורה בלבנון ועכשיו בסוריה, אין ספק שהליגה הערבית, במובן הספורטיבי של המונח, נמצאת בטורניר חייה, בדרבי של קיומה, ואנחנו די באמצע. זה מה שקיבלנו – ואין לאן ללכת.
טוב או רע, זה מתחיל בנו ועובר בירושלים, ממשיך לוושינגטון וצונח בריאד. לנוכח התמורות הדרמטיות והמפתיעות סביבנו, מדינת ישראל חייבת להגדיר את השנה הבאה לא כשנת חזרה לשגרה, כלום לא יחזור למה שהיה, אלא כשנת ביסוס אזורי ועצמאות מחודשת – של גבולותינו וביטחונם, של הצבא וביטחון האזרחים, ושל ביטחון המזון והיצוא, תוך היעלמות מפתיעה ומשמעותית של המרכזים הלוגיסטיים שלנו באיזמיר ובאיסטנבול.
אין על מי לסמוך, וזו לא קלישאה, אלא תפיסת עולם המגלמת עצמאות במובן הספרטני של המילה. אנחנו לעצמנו. צריך להתחיל במהלך הורדת התלות, גם כשהמחיר הוא בני ברית אזוריים שנעלמו באחת, וגם במדינות שכנות, קרובות ככל שיהיו. שיתוף הפעולה מתחיל ונגמר במה שטוב למדינת ישראל, וגם יציבותה של מדינה שכנה היא אינטרס מובהק שלנו. סיוע לה במשאבים, כמו מים או הגנה, הוא לא דוגמה מופרכת, כי אם דרך פעולה ישראלית ותיקה מול מצרים, ירדן וכו'.
אולם מסתבר כי ניתוק השלטון מעמו אינו מבשר בהכרח על נפילתו – ראו מה קורה באיראן. הדוגמה הסורית אולי מפתיעה במהירות ובעוצמה, אבל היא לא הייתה בלתי סבירה בהנחה שאנו מבינים עד כמה הייתה סוריה מדינת מעבר לכסף טרור ללבנון, עד כמה הייתה מרכז לוגיסטי לפיתוח אמצעי לחימה של איראן, ואולי הוכנה לעתיד כמקפצה לתקיפה על צפון מדינת ישראל והשתלטות על ממלכת ירדן.
את זאת כבר לא נדע. זה נגמר ברגע שבו בשאר אל־אסד, רופא העיניים, הקצב מדמשק, שטבח מאות אלפים מבני עמו, נחת במוסקבה וקיבל מקלט מדיני. גם כאן החימוש הרוסי לאורך שנים ובניית מערך תשתיות וצבא – נעלמו, ואין חיילים רוסים בנמל לטקיה כמו שאין מטוסים רוסיים בשדה התעופה של דמשק. בריתות בעולם הן לצורך אינטרס. כשהאינטרס הולך – הבריתות ילכו ביחד איתו, וסוריה היא דוגמה טובה.
אבל עכשיו נתמקד בישראל. קל ונוח להביט החוצה, ולפעמים זה חשוב ואין ברירה. הפתרונות מצויים בדרך כלל בפנים, כי גם אנחנו זקוקים לגבולות מוגנים, שיהפכו להסכמי נורמליזציה ושיתוף פעולה. קודם כל, עם השכנים שלנו, כי גם כאן הפערים בין התל״ג הישראלי לזה המצרי יקבעו איך ייראו ההסכמים וצורת הממשל שלנו, לעומת המצב עם ירדן. אנחנו לא נשנה אותם, אך נעשה ככל שיידרש לחזק הסכמים ולא דעת קהל, לבסס שיתוף פעולה ולא חזית דיפלומטית – קודם כל, כי זה משרת אותנו.
התקוממות עממית אינה יודעת גבולות, והיא סממן מובהק ומפתיע של הטבע האנושי. כולנו נגועים בה. חוסר שביעות רצון הופך למחאה, מבודד קבוצות המחזיקות בדעותיהן, מקבץ אותן באזורי מחיה מוגדרים – ואז נוצרים קנטונים, אשר הופכים לאוטונומיה עממית, שבהתחלה אין לה כל שאיפה, אבל בהמשך נעלם הוואקום.
איפה שאין שקט – נולד תהליך. ותהליך לאורך זמן מייצר תנועה. תשאלו את הכורדים בצפון סוריה. תתדלקו את זה בדת, באידיאולוגיה או בשתיהן – ויש לכם מתקן גרעיני.
בשמי המזרח התיכון מפטרלים כרגע מטוסי חיל האוויר, טנקים נמצאים בפאתי דמשק, וזה הזמן לומר לכל הדור הנפלא הזה ולכל הלוחמים, לכל אנשי המילואים ומשפחותיהם: הניתוק שלכם מהשלטון מתבטא ברוח התנדבות, בממלכתיות וברצון לתרום. אין מדובר בדעה כזו או אחרת ובמוצא או בעדה. הניתוק הזה הוא ראשית האופטימיות המפעמת במדינת ישראל, המאותגרת במשך יותר משנה.
הכותב הוא יו"ר איגוד הטייסים הישראלי