ביום שלישי האחרון יצאה ישראל מדעתה לקול מצהלותיהם של רודפי נתניהו, ובראשם ברוני הכוח והממון והשליטה התקשורתית, שלא הצליחו להתגבר עליו בבחירות, ולכן גמרו אומר להפילו באמצעות כתבי אישום בעייתיים. וזאת אפילו במחיר אובדן אמון הציבור במערכת המשפט. זה לא יעלה בידם. הם ילמדו שוב, בפעם המי יודע כמה, שככל שיענו אותו כן ירבה ויפרוץ. תמונת נתניהו הנאשם בפלילים משדרת לעולם מסר של מדינה בלתי שפויה, שבמקום להעניק למנהיגה זרי תהילה על ניצחון המבצר את מעמדה האסטרטגי של ישראל לשנים רבות, מושיבה אותו על ספסל הנאשמים.
אבל לצד הצלחותיו המדיניות והצבאיות, פרי עמידתו האיתנה בלחצים לא אנושיים לוויתורי בוסר ולהסכמים שהיו מותירים את ישראל מאוימת ופגיעה, היו לבנימין נתניהו לאחרונה שתי טעויות גסות: הראשונה היא השיחה המתוקשרת עם עינב צנגאוקר; והשנייה היא אמירתו במסיבת העיתונאים, אשר עליה חזר בבית המשפט - שניתן גם בימים אלה לאזן בין צורכי עדותו לבין צורכי ניהול המלחמה. שתי הטעויות משקפות את זה שאחרי שנים רבות כראש ממשלה הוא טרם הפנים כי שבועת האמונים למלא באמונה את תפקיד ראש הממשלה מחייבת אותו 24 שעות ביממה, והציפייה ממנו היא שמרגע השבעתו כראש ממשלה יחדל להתנהל כבנימין נתניהו ויהפוך מלא מלא ל"ראש הממשלה בנימין נתניהו".
על כבודו של בנימין נתניהו מותר למחול, אך לא על כבוד ראש הממשלה נתניהו. וכשעינב צנגאוקר מקריאה שבוע אחר שבוע מקבץ גידופים כלפי ראש הממשלה, רבים בעם חשים פגועים אישית על ביזוי ראש הממשלה שלהם. לבנימין נתניהו אין זכות למחול על כבוד ראש הממשלה, גם לא מול אמו של חטוף. ראש הממשלה צריך לעשות כל מאמץ להביא לשחרורם של מתן וחבריו (בלי לסכן חיי אלפי חיילים ואזרחים), אך לא בידו למחול ולתת לגיטימציה להתבטאויותיה כלפי ראש הממשלה. ולכן אם הוא חש בכל זאת צורך לקיים מפגש עימה, מסיבות אלה או אחרות, צריך היה לדאוג שהפגישה תהא חשאית וניתנת להכחשה.
חרב הנבצרות המתהפכת
במסיבת העיתונאים וביום המשפט הראשון דיבר נתניהו כאמור על שביל זהב מאזן שניתן לסלול בין העיסוק בעיצוב גורלנו ל־50 השנה הבאות, לבין הצורך הלאומי הבהול בחיטוט יסודי בסוגיה הרת הגורל - מי אמר למי, מה ומתי, בכל הנוגע להחלפת הצמיד שארנון מילצ'ן העניק לפני עשר שנים כשי לשרה נתניהו. חבל שלאחר כל כך הרבה שנים נתניהו לא הפנים שהציפייה ממנו היא להיות ראש הממשלה 24 שעות ביממה, וגם בהיותו במקלחת להיות מוטרד בחיפוש דרכים לקידום ענייני המדינה מבלי חשש נדידה לטרדות המסיחות דעת כל אדם, כמו למשל עדויות לצורך הזמת כתבי אישום, הזויים ככל שיהיו.
הבעיה היא, כמובן, שטענה זו היא כשמן בעצמותיהם של פרשי הנבצרות, המאיימים כי תלונה על קצב העדות תיענה מיידית בדרישה המטורללת להניף את חרב הנבצרות המתהפכת. שהרי אי אז, ברגעי שגרה יחסית, הודיע נתניהו כי הוא יכול להתמודד עם תיקי האלפים בלי שהדבר יפגום בתפקודו כראש ממשלה.
בנסיבות אלו ברור לגמרי כי לו היה בנמצא טיפול פסיכיאטרי למדינות, ישראל הייתה מאושפזת בכפייה. הן בשל אי־דחיית עדותו של נתניהו כדי שיוכל לפנות את כל זמנו ותשומת ליבו למשבר בסוריה, לצד שחרור החטופים וסיום המלחמה בעזה, והן בשל איומי הנבצרות המושמעים חרף הנורמה החדשה שנכנסה לתוקף, המגבילה נבצרות לענייני בריאות בלבד, גם אם פורמלית תחול רק מהקדנציה הבאה. וחשוב להזכיר שהיעדר התחולה המיידית נקבע ברוב של קול אחד, כאשר רוב השופטים המכהנים היום תמכו בתחולה מיידית.
בכל מקרה, ברור שהכנסת יצרה מצב נורמטיבי חדש, ולעובדה זו ראוי שיהיה משקל משפטי מכריע בהחלטה בכל הנוגע לנבצרות. הדרישה להעדפת עדות בעניינים אזוטריים על העיסוק באינטרס הלאומי היא הזויה, במיוחד על רקע פניית השופטים לפרקליטות לוותר על כתב האישום היחידי המוגדר כפשע ולא כעוון, הלוא הוא תיק 4000 העוסק בכיסוי התקשורתי החיובי כביכול מול הטבות לבעלי אתר האינטרנט המכסה.
התעקשות השופטים והפרקליטות שלא לדחות את העדות עד שישראל תחזור לשגרה היא גרועה מרשעות – היא איוולת, המצביעה על בעיה חריפה בכל הנוגע לשיקול דעת. אפילו שופטי כדורגל נדרשים במצבים מסוימים להשתמש בחוק ההיגיון מעבר לתקנון, וזו הסיבה מדוע החלטתם היא הקובעת כאשר הם בוחרים להתעלם ממכשיר ה־VAR. הבעיה היא שלכאורה יש שביב היגיון בשיגעון העמידה על העדות עכשיו. וזאת כתולדה של התחייבות רה"מ בבג"ץ להופיע לעדות. וההתחייבות אמורה להיות מקוימת, חרף נתינתה במסגרת עתירה לנבצרות, שהייתה ראויה להידחות על הסף, ולא להגיע בכלל לדיון בפני 11 שופטים.
אבל כאן מגיע ה"אבל" המשמעותי: כאשר ההתחייבות להעיד ניתנה, ישראל הייתה בשגרה יחסית, מצב שבו נתניהו מנווט את המדינה טוב מכל מנהיגי האופוזיציה, גם עם יד אחת קשורה מאחורי גבו. ואילו היום אנו מצויים בימים גורליים, הדורשים מהקברניט להאציל לאחרים אפילו תפקידי שגרה של ראש הממשלה, לטובת התמקדות בעיצוב עתידנו. סוריה, שכנתנו הצפונית המאיימת על ישראל מיום הקמתה, התפרקה. ישראל השמידה את צבאה - אבל רק כאשר העשן יתפזר, נדע אם בגבולנו הצפוני יושב אויב שיעורר לא רק געגועים לאסד אלא אפילו לנסראללה, או פרטנר לשלום בסיבוב הבא של הסכמי אברהם.
אלוביץ' במקום ג'ולאני
לחייב את נתניהו לעסוק היום בסיגרים שעושנו ובשמפניות שנשתו לפני למעלה מעשור, ובהדס קליין ובשאול אלוביץ', במקום במוחמד ג'ולאני ובמתן צנגאוקר, לשוחח עם עורכי דינו במקום עם ולדימיר פוטין ודונלד טראמפ - זו ירייה לישראל ברגל. האנלוגיה להזיה המתחוללת לנגד עינינו היא מצב שבו בן־גוריון, במקום הסמינר בענייני ניהול צבא שהעביר לעצמו לקראת מלחמת העצמאות, היה מוזעק לתת עדות במאי 48' בעניין הלוואות מההסתדרות שלא תמיד החזיר בזמן, או קשיי התשלום של רעייתו פולה תמורת מוצרים שליקטה בחנויות.
עמידה על עדותו של נתניהו בבחינת ייקוב הסדר את ההיגיון, מזכירה גם לציבור כי משפט נתניהו הוא ינוקא מול פרשת בני האור רונאל פישר ורות דוד, הנכנסים בניחותא לעשור השני של העיסוק בעניינם: במשפטו של פישר לא רואים את הסוף, והדיון בעניינה של דוד, פרקליטת מחוז תל אביב לשעבר, הנאשמת בקבלת שוחד תמורת מידע פנימי לחשודים, ממתין לתורו בלי צפצוף אפילו מצידו של עו"ד אלעד שרגא. יודעי דבר אף מעריכים כי רות דוד לא תעמוד למשפט גם בעשור הבא, מטעמים שיודעי ח"ן דוגמת עו"ד שרגא מכירים היטב. בינתיים, מבקשת גברת דוד לחזור בה מהודאה מפלילה בתגובה לכתב האישום. זאת כעבור שבע שנים מיום הגשתה.
אבל רות דוד הרי נמנית עם שבט בני האור, אשר להם יש דין אחר, אלא אם הם מחליטים להעיף זיקוקים על בית ראש הממשלה בעיתוי האומלל מבחינתם, כאשר פלדשטיין ואחרים יושבים במעצר הזוי. אך לא צריך לדאוג להם. כשיירגעו הרוחות הם יוכיחו אכיפה בררנית מול יתר עברייני ההפגנות הקפלניסטים, שלא עומדים לדין. שפי פז כמובן אינה נחשבת וגם לא איתמר בן גביר, שכל הרשעותיו הפליליות הן סביב הפגנות וחלוקת כרוזים שהוגדרו כתמיכה בטרור בגלל היותם מביעים אהדה כללית למאיר כהנא שהוגדר כטרוריסט.
לסיום, אני רוצה להפנות אזהרה חברית לראש הממשלה, תוך שימוש בלשון האפקטיבית של צנגאוקר: "שלא תעז" להסכים לחקירה נגדית ללא הכנה מושלמת וקריאת כל החומרים שבידי עורכי הדין. שהרי הנבירות הבלתי נמנעות הצפויות לך בנוגע לדקויותיהן של שיחות טפלות מלפני כמעט עשור, הן מלכודות שתביעה נואשת פורשת בפני נאשם כדי לסבך אותו לפחות פעם אחת בסתירה לכאורה, כדי להציל את ספינת התביעה השוקעת.
בעמדה כזו יש סיכון, אבל לשנה של חלוקת קשב יש מחיר לאומי. ולכן, לו תשמע דעתי, אין מנוס מפתרון חקיקתי העולה בקנה אחד עם רצון הבוחר, שיתורגם מצרפתית בשלוש קריאות בזק. ואם נדרשת הגבלה לשתי קדנציות מרגע כניסת החוק לתוקף כנהוג במדינות שהחוק הזה חל בהן - לו תהי.
הכותב הוא נשיא בית הדין של הליכוד