האמירות של חבר הכנסת שמחה רוטמן גרמו לי להיזכר במושג שכאילו היה כאן תמיד: "פגיעה ברגשות הדתיים". מושג מעורפל וחמקמק שהגיע כעסקת חבילה כחלק ממה שפעם, כשהציבור החילוני-ליברלי לא היה מיעוט פרלמנטרי, קראו לו "סטטוס קוו". 

סטטוס קוו. צמד המילים הזה נשמע כמו בדיחה כשרוטמן מסביר בשכנוע עצמי עמוק והו-כה פילוסופי עד כמה קיומם של יהודים בעולם מוכיח את קיומו של אלוהים, ועל כן כל עוד יש תורה ויש מצוות ויש יהודים ויש ארץ ישראל (השלמה, כמובן, כי כל היופי הזה הרי לא יכול היה להתקיים בתוך גבולות 67) – זה אומר שיש הקדוש ברוך הוא – ואין חילונים.

זה בסדר, אל תרגישו רע, חילונים קטנטנים וטיפשונים שכמותכם, אומר לנו רוטמן כמו מנהל פנימייה רחום אל מול תלמיד ששיחק כדורגל ושבר בטעות את החלון. זו לא אשמתכם. אל תרגישו מקולקלים – בתוך תוככם, אני יודע שאתם בעצם יהודים טובים וכשרים. אתם פשוט עדיין לא יודעים את זה. איזה מזל שאתה פה, רוטמן. מה היינו עושים בלעדיך.

וכך, במחי ניתוח פילוסו-תיאולוגי בשקל תשעים ותוך כדי חיוך מדושן עונג מוחק חבר הכנסת רוטמן זהות של ציבור שלם. אחר כך הוא יטען – כמו יריב לוין אתמול לאחר הפיאסקו הנורא בוועדה למינוי שופטים; כמו הבוס שלו נתניהו במסיבת העיתונאים האיומה השבוע ולאחר מכן על דוכן העדים בבית המשפט; בעצם, כמו כמעט כל חברי הקואליציה הזו, שכעוצמת דורסנותם כך גודל קורבנותם – שבכלל הוא זה שנפגע פה. תקשורת המיינסטרים עיוותה את דבריו, או שמערכת המשפט הוציאה את מילותיו מהקשרן, או כל קשקוש אחר שכבר שמענו כאן אלף פעם. 

סטטוס קוו. עלק.

נזכרתי פתאום שכשהייתי ילד דתי עם כיפה גדולה ויפה על הראש, ביקשתי מאמא שתסביר לי מה זה הסטטוס קוו הזה ששמעתי בחדשות. אמא, מצביעת מפד"ל כל ימיה (עד שהגיעו סמוטריץ' וחבריו ושטפו את הציונות הדתית במי האסלה), נתנה כדוגמה את נושא התחבורה הציבורית בשבת. חשוב לנו כדתיים, הסבירה, לשמור על צביון יהודי למדינת ישראל. לראות אוטובוסים שוטפים את הרחובות בשבת כמו בכל יום חול, יפגע בנו. 

בצלאל סמוטריץ' (צילום: חיים גולדברג, פלאש 90)
בצלאל סמוטריץ' (צילום: חיים גולדברג, פלאש 90)

זה היה טיעון שהבנתי. טיעון שהפשטות שבו נשארה איתי עוד הרבה אחרי שהפכתי לחילוני ומצביע מרכז קלאסי. טמבל נאיבי כזה, שחושב שיש אפשרות – אם נפסיק לרגע לנסות לדרוס כל הזמן אחד את השני – שיש דרכי ביניים, שאפשר למצוא דרך שבה זה ייהנה וזה לא יחסר. שיש דברים יפים בעם הזה. וכשבן החמש שלי שאל אותי בדרכו התמימה ושובת הלב "אבא, למה למכוניות אסור לנסוע ביום כיפור?", נתתי לו טיעון ברוח דומה. הסברתי שזה לא באמת אסור, אבל שיש יום אחד בשנה שכל האנשים במדינה בוחרים לכבד את קדושתו – גם אם הם לא באמת מאמינים בה.

לכבד. הנה מילה שרוטמן וחבריו שכחו מזמן. קל מאוד, אדון רוטמן, לכבד את החברים שלך מבית הכנסת, מהמפלגה, מהתנועה, מהיישוב. כנראה שהרבה יותר קשה לכבד את מי שאורח חייו שונה. וכשאתה מוחק את זהותו, אתה לא מכבד אותו ולא עוזר לו. אתה פוגע ברגשותיו.

מה שמחזיר אותי לפתיחת דבריי. "פגיעה ברגשות הדתיים". 

אז אני הולך לגוגל וכותב את המושג הזה והולך ללשונית "חדשות" ומתחיל לעבור על האייטמים שפורסמו בנושא בשנים האחרונות. "אישה זומנה לחקירה כי הציעה כריך עם חזיר לשליח חב"ד". "תלונה במשטרה נגד הפרופסור שאכל ארטיק בתפילת יום כיפור". "דרישה מהיועמ"ש לחקור את יוצרי 'היהודים באים'". ועוד סיפור על נהג מעכו שנעצר (!) כי נהג ברכבו ביום כיפור, אפרופו. 

מעניין, חשבתי לעצמי בדרך אגב, איך כל הכותרות הללו נושאות איתן גוון פלילי, עבור משהו שהוא לחלוטין מוסרי. להציע כריך בייקון לשליח חב"ד זה לא מעשה פלילי, אבל זו פרובוקציה זולה ודבר מגעיל לעשות. 

אבל איפה הקצה השני של הסקאלה הזו? אם יש "סטטוס קוו" (ולצערי, אני לא טוען ולו לרגע אחד שהמונח הזה עדיין קיים), אז איפה הפגיעה ברגשות החילוניים? אם החילוני נאלץ לוותר, למשל, על תחבורה ציבורית בשבת (הלוואי שזה היה מסתכם בזה) כדי לשמור על צביונה היהודי של המדינה למעט אחיו חובש הכיפה – איפה הצד השני של המטבע? איפה אותה ציונות דתית שמכבדת... עזבו את אותו אדם נטול כיפה שעומד מעבר לכביש – לפחות את עוצמת הקונפליקט? מה פשר חוסר הכבוד המוחלט לחבית חומר הנפץ הזו שאנחנו יושבים עליה תקופה כל כך ארוכה, אדון שמחה רוטמן, שאתה מרשה לעצמך לשחק בגפרורים לידה? כאילו אין מהפכה משפטית שקרעה (ועוד תקרע, על פי התכנונים) את החברה הזו לגזרים; כאילו חוקי ההשתמטות שרוטמן עצמו תומך בהם לא עומדים עוד על הפרק; כאילו אנחנו לא נמצאים במשבר החברתי הגדול ביותר בתולדות המדינה, שנדמה שעוד רגע יגלוש למלחמת אזרחים של ממש (ובטח גם זו תהיה אשמת המפגינים בקפלן, אה רוטמן?. 

כל אחד יכול לדבר על פילוסופיה. כל אחד יכול לדבר על אלוהים. כל אחד יכול להתווכח על שאלת הזהות היהודית כחלק מדת או כחלק מלאום. היריעה רחבה ויש בה מקום לכולם.

אבל אתם יודעים אילו מילים לא אמר חבר הכנסת שמחה רוטמן? לא באותו פודקאסט ולא בהבהרה העלובה שטרח לשחרר לאחר מכן? הוא לא אמר "אני מאמין ש... ". או "לדעתי... כך כך". הוא לא טען – הוא קבע. 

ובשביל מישהו שהמפלגה המהוללת שלו אפילו לא עוברת את אחוז החסימה ברוב הסקרים, זאת נראית לי חתיכת חוצפה.