לתקשורת כוח משמעותי בשינוי אמיתי בחברה, לא רק שהיא מסמנת לנו על מה חשוב לדבר ועל מה פחות, אלא היא גם מסבירה לנו איך נכון לדבר ולהבין מקרים ותופעות שונות.
אז איך יכול להיות שבמציאות של 2024, שבה אונס קבוצתי הפך לתופעה מטרידה ומדאיגה, וכל כתבה על אלימות מינית היא טריגר לכל כך רבים ורבות לאחר הפגיעות המיניות של השבעה באוקטובר, התקשורת עדיין לא זנחה את אחת הטעויות הגדולות שלה לאורך השנים: שימור תרבות האונס. איך היא עושה זאת ואיך זה קשור לאונס קבוצתי ולזנות? תישארו איתי.
כשאני אומרת תרבות האונס אני מתכוונת לאופן בו מוצגות התנהגויות מיניות מטרידות ופוגעניות כאילו הן טריוויאליות, מגוחכות או אפילו רומנטיות, מה שמבלבל אותנו מלזהות אלימות במקרה הטוב ובמקרה הרע מעביר לנו, הציבור, מסר מטעה אך ברור של לגיטימציה למעשים.
הכתבה הזו בעלת הכותרת "שכבה עם 100 גברים והתמוטטה: האתגר ששבר את כוכבת הפורנו". היא תרומה מובהקת לתרבות האונס, משום שהיא ללא משים, מנרמלת מעשי אלימות מינית קשה.
מה שמתואר כ"אתגר" או "הישג" מיני, למעשה מהווה דוגמה קלאסית לאונס קבוצתי מתוכנן ומבויים. 100 גברים החודרים לגופה של אישה אחת תוך 14 שעות אינו מעשה מיני הרפתקני או "ניסוי שאפתני" כפי שעשוי להבין מהכתבה, אלא מעשה של אלימות מינית.
ישנו קו מחבר בין מקרי האונס הקבוצתי שפוקדים את החברה הישראלית, אל מול הגלוריפיקציה שהתרבות מייצרת כאן לפורנו וזנות. איך ייתכן שהדיון התקשורתי הזדעזע מהאונס באילת תוך שהוא מהדהד את פערי הכוח - אחת מול 30 זעקו כל הכותרות, וכאן סיטואציה של אחת מול 100 פתאום נתפסת כאתגר מיני?
כדי להבין את זה צריך לעצור ולשאול דרך איזו פריזמה אנו מביטים ומביטות בסיטואציות המחרידות הללו? מה התפיסות שלנו בנוגע ליחסי מין? מה המיתוסים של אונס שאנו אוחזים בהם? האם כל מה שצריך כדי שאונס קבוצתי ייחשב "אירוע בידורי" הוא "הסכמה"? מה בנוגע להדדיות? לערכי מוסר? לכבוד האדם, ו...היגיון בריא?
הטשטוש התקשורתי מתרחש ברגע שהמונח "יחסי מין" מחליף מונח של "ניצול מיני". ברגע שהמילה "כוכבת" חוברת למילה "פורנו" ומייצרת הילה נוצצת לתעשייה אכזרית של ניצול ופגיעות מיניות. אולי פשוט נקרא לזה בשם הנכון: "זנות מצולמת"? שמובילה לנזקים נפשיים, לשיעור התאבדות גבוה, למעשי אונס ומעשים מגונים במסווה של סצנות "מוסכמות".
יחד עם ארגון "קול השורדות" ובשיתוף מטה המאבק לסחר בנשים ובזנות כתבתי את הקוד האתי לסיקור תקשורתי הוגן של תופעת הזנות. הקוד האתי מספק ארגז כלים מבוסס ידע מהשטח ומהמחקר ומדגיש נקודה קריטית: בחירת המילים אינה רק עניין של סמנטיקה יבשה - אלא שיקוף של תפיסה חברתית מסוכנת המאפשרת לגברים לבצע אלימות מינית תחת כסות של "הסכמה".
העיתונות כאן לא רק מדווחת, אלא גם מנרמלת. בכוחה להפוך אלימות מינית למופע, תוך החפצה מוחלטת של גוף האישה. המסר המשתמע הוא שגברים - או "זנאים", כפי שהקוד האתי מכנה אותם, יכולים לבצע מעשים כאלה, ואישה צריכה "לשרוד" אותם כאיזו הוכחת גבורה.
הטראומה המתוארת במקרה של לילי פיליפס הניתוק הנפשי, הבכי, תחושת האשמה - אינה מקרית. אלה סימנים ברורים של פגיעה מינית. על כן, הסיפור האמיתי כאן אינו על "הישג מיני", אלא על אלימות שיטתית, החפצה והשפלה של אדם. התקשורת צריכה לשאול: מה גורם לגברים לראות בגופה של אישה, אובייקט למימוש פנטזיות? ואיך הפכנו אונס קבוצתי למופע?
לתקשורת אחריות, כדי לעצור את תרבות האונס עליה להתחיל בלהציג את האמת המרה: אחת מול 100, זה ניצול מיני ולא הישג, ותופעת הזנות היא סיפור של פגיעה ולא תרבות בידור למבוגרים – איך? בואו נתחיל מהצעד הראשון לזכור שנשים הן בנות אדם ולא סחורה.
כותבת הטור היא מייסדת המרכז הישראלי לייעוץ מגדרי ומגוון חברתי, חוקרת תקשורת, מגדר זנות ואלימות נגד נשים ומרצה באוניברסיטה העברית בירושלים ובמכללה האקדמית אשקלון