הגימנסיה העברית הרצליה בתל אביב פרסמה “קול קורא לכל מי שמעוניין להציג מועמדותו לתפקיד מנהל הגימנסיה החל משנת הלימודים תשפ”ו”. לכאורה, עוד מוסד שמחפש בעל תפקיד בכיר. למעשה, מוסד חינוכי ששמו הולך לפניו, אולי בית הספר התיכון הנודע והוותיק בארצנו.
בשנה שבה יהיה לה מנהל חדש, תציין הגימנסיה 120 שנה להיווסדה. בשנת 1905 קמה, ארבע שנים לפני שנוסדה העיר תל אביב. מאז, הוציאה מקרבה דורות של בוגרים, שלא מעטים מהם תפסו עמדות בכירות בפוליטיקה, בחברה, בכלכלה ובשאר תחומי החיים, מתגאים בעובדה שהם בוגרי ה־גימנסיה. באתר האינטרנט של “הרצליה” נאמר בין השאר: “מוסד חינוכי שהשפיע רבות על החברה הישראלית והפך למגדלור של ערכים, ידע והעצמה... ושואף להמשיך ולהוביל את החברה הישראלית לערכים של דמוקרטיה, שוויון והומניזם”.
מפעם לפעם עולה הגימנסיה לכותרות, ולאו דווקא לטובה. מי שאחראים לכך הם כמובן מנהליה. האחרון שבהם, שעודנו מכהן, הוא ד”ר זאב דגני, הממלא את התפקיד 17 שנה. קודמו היה ראש עיריית תל אביב, רון חולדאי, שניהל את הגימנסיה במשך שש שנים. הקדנציה הארוכה של דגני היא תקופה של פוליטיזציה, אינדוקטרינציה פוליטית מוטה שמאלה. דגני עצמו יטען לפלורליזם ולחופש הביטוי.
כבר מראשיתה יצא שמעה של הגימנסיה למרחוק, אל קהילות ישראל בגולה. בשנת 1912 עלה ארצה כדי ללמוד בה נער כבן 15. הוא שמע על ארץ ישראל ועל הציונות עוד בעירו בוברויסק, היום בלארוס. זה היה אבי. הוא היה מוכן להשאיר את בית ההורים מאחוריו, לעלות באודסה על ספינה רעועה ולשוט לארץ, שהייתה אז תחת השלטון הטורקי. בכך הגשים חלום – ללמוד בגימנסיה העברית. במשך שנתיים למד בה, במחזור ד’. ב־1914 נסע לעיר הולדתו, מלחמת העולם הראשונה פרצה ושיבתו ארצה נמנעה.
לימים פרסם אבי סדרת מאמרים על הגימנסיה, שבהם תיאר את מסכת הלימודים – עברית, מקרא, מולדת – וגם את הטיולים ברחבי הארץ שחיזקו בלב התלמידים את הקשר ההיסטורי־הרגשי אליה. את העברית המעולה שלו חב אבי לשנתיים ב”הרצליה”, בבניין האייקוני הנודע, שאת הריסתו ב־1959 ביכה.
מים רבים זרמו מאז בירקון, מנהל בא ומנהל הלך, עד שנפל המוסד לידיו של ד”ר דגני. ב”קול קורא” לאיתור המנהל הבא, לצד הלוגו של הגימנסיה, מופיעים יעדיה: “דמוקרטיה, הומניזם וזכויות אדם”. לא יהדות, לא מסורת, לא מולדת, לא ציונות. הכל פוליטי תחת המנהל, שמתפאר בחופש הדעות, שהוא למעשה הטפה תחת מעטה של לשון חלקלקה, חנפנות וליטופים. התלמידים ברובם מפנימים את “רוח המפקד”, מתחנכים בעיקר על ערכים אוניברסליים לחלוטין.
המנהל דגני, לרוב בלבוש זרוק, ידיים בכיסים, מסתחבק עם הנוער, מזריק לוורידיהם את דעותיו בשפה רכה, ולפי תלמידים אחדים, משליט "טרור של דעות". הוא מסרב להוציא את תלמידיו ל"קברי אבות”, כהגדרתו, וה”קייס” הפלסטיני לעיתים גובר בין כותלי הגימנסיה על הסיפור הציוני.
השיא היה לא מכבר, כשדגני הפיץ לתלמידיו סרט נאצה, שבו הוא אומר בקולו: “עד שלא נפיל את הדיקטטור, הרודן והרוצח מהממשלה הזאת, אנחנו לא נוכל להמשיך את היומיום”. הנהלת משרד החינוך, בצדק, לא עברה על כך לסדר היום. המנהל זומן לשימוע על “התנהלות באופן שאינו עולה בקנה אחד עם היותך דמות חינוכית בעלת השפעה רבה על התלמידים”. דגני שקל להתפטר, חזר בו, והנה אנחנו מתבשרים שבסוף השנה אכן יפרוש. יש להניח כי יצא לחיים הפוליטיים, אולי נראה אותו במפלגת השמאל של יאיר גולן.
האם הגימנסיה הרצליה תשוב להתמקד בערכים יהודיים־ציוניים, כפי שהיה בראשית דרכה ועוד שנים רבות אחר כך, בטרם סטתה מדרכה? ימים יגידו. תלוי במנהל הבא. אולי הנבחר יעלה את הגימנסיה מחדש על פסים ראויים ויפסיק את התעמולה התבוסתנית בכיתות.
בתיכונים רבים אחרים ברחבי הארץ רמת הלימודים בירידה מתמדת, לא רק במקצועות הריאליים. פחות ספרות עברית, פחות היסטוריה, פחות מקרא. רמת ההשכלה בתחומים ההומניים בירידה. הספקות באשר לזכות קיומנו כאן גוברים, עולה ההזדהות של תלמידים עם ה”נכבשים”, יש
יותר סרבנות לגיוס לצבא, והרבה תהיות בשאלה מה אנחנו עושים כאן, בחבל ארץ קטן זה. לא רק בתיכון התל־אביבי המפורסם חייב לחול שינוי בדגשים, כי אם בכל מערכת החינוך. יהדות לפני אנושות.