“תפסת מרובה לא תפסת” חל לפעמים גם על הקואליציה. רבים שעוסקים בתחומי המשפט, המנהל הציבורי ומדע המדינה סבורים שמערכת המשפט בישראל רווית ליקויים שיש לתקנם כדי להעמיד את ישראל בשורה אחת עם הדמוקרטיות המפותחות.
אמון הציבור במערכת המשפט, עיקרון ותנאי יסודיים בדמוקרטיה, נפגע בשנים האחרונות — וזאת עוד לפני משפט נתניהו, שלא יכול להתקיים בשום מדינה דמוקרטית בעולם על פי הכלל שאין מעמידים למשפט ראש ממשלה או נשיא מכהן. ואז באה “הרפורמה המשפטית”, ובמקום לנסות לתקן, פותחת במתקפה רבתי שאיננה מבחינה בין עיקר לטפל ובין נכון לשגוי.
במקום לקרוא, למשל, לביטול הצמידות בין הייעוץ המשפטי לממשלה לראשות התביעה הכללית, כנהוג ברוב העולם, היא פותחת במתקפה אישית על היועמ”שית גלי בהרב־מיארה. וכך, רפורמה נחוצה באמת יורדת מעל מהפרק, לפחות כרגע.
נהפוך דף: גם על התקשורת הציבורית יש לא מעט ביקורת, ואכן יש מקום לשינויים ושיפורים — אך שר התקשורת שלמה קרעי וח”כ טלי גוטליב מציעים לא לתקן, אלא לבטל, וגם פה “תפסת מרובה לא תפסת”. המהלך הזה גם איננו תואם את הד.נ.א של הליכוד כתנועה לאומית ליברלית, בדגש שווה על כל אחת מהמילים.
תאגיד השידור הוקם לפני קרוב לעשר שנים על ידי ממשלת הליכוד בראשות בנימין נתניהו, בדעה צלולה שכך היא רוצה שהשידור הציבורי בישראל יתנהל: במטרה לספק תכנים אקטואליים “באופן מקצועי, הגון, אחראי, עצמאי, ביקורתי, נטול פניות ואמין, בשקיפות ותוך הפעלת שיקול דעת עיתונאי ונאמנות לאמת העובדתית ולחובת הדיווח לציבור” וכן לקדם הפקות ישראליות מקוריות ופונקציות תרבותיות שונות. בהחלט ציפיות גבוהות. לא כולן הושגו, אך גם לא כולן הוחטאו.
שידורי החדשות בכאן 11 הם המקצועיים והמעניינים ביותר בטלוויזיה וברדיו. מראייניו, מגישיו ופרשניו המדיניים, כסולימן מסוודה, מואב ורדי ואחרים הם דוגמה למה שריאיון, פרשנות והגשת חדשות צריכים להיות. כך גם הכתבים לענייני ביטחון, בריאות וחינוך. האם השידורים גם נאמנים לקריטריונים האחרים — הגינות, אחריות, היעדר פניות וכיו”ב?
לא תמיד ולא מספיק, וזה יכול להתבטא גם במלל המשודר או בבחירת המרואיינים ואפילו בשפת הגוף של המגיש או המגישה. כאן 11 אכן שוכח לפעמים שהכותרת “ממלכתי” מחייבת. במילים אחרות, התאגיד חייב בביקורת עצמית רצינית, אך ברור שביטולו יפגע ברוב היעדים שהיו לממשלה כשיזמה את הקמתו. הביטול אף עלול להתפרש כניסיון לסתום פיות בנוסח הצהרת ראש ה־FBI המיועד של הנשיא טראמפ, שיחקור עיתונאים.
שידור ציבורי נהוג ברוב הדמוקרטיות. אומנם, להיות “הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון” כפי שנוהגים לכנות את ישראל, זו איננה מחמאה גדולה, אבל להיות מדינה שעומדת תחת איום ביטחוני מתמשך, ולמרות זאת ממשיכה להיות דמוקרטיה מתפקדת, בעולם שמתרבים בו הפופוליזם והפרטיקולריזם, זה כבר סיפור אחר. חופש העיתונות והתקשורת בכלל הוא עיקרון בסיסי בדמוקרטיה, והוא קיים בישראל למכביר.
ההוכחה הטובה ביותר היא החירות המוחלטת לשאת נאומים מתריסים נגד הממשלה ולפרסם מאמרים מכפישים נגדה ונגד ראשה. יש גם דוגמאות לתקשורת מאוזנת, דוגמת העיתון הזה, אך רוב התקשורת בישראל, כמו בארצות הברית, אינה מגוונת דיה.
באיזו מידה התקשורת באמת חופשית כשהמערכת, או קבוצה של כתבים מוכשרים אך מוכווני עמדה פוליטית ודעות קדומות, אינם מאפשרים ייצוג אמיתי לדעות ולעמדות אחרות? גם כמה מ”מבקרי הטלוויזיה” הפכו את טוריהם לכרוז פוליטי. בארצות הברית זה הגיע לממדים קיצוניים, אך גם לתגובה נמרצת.
העיתונאית ברי וויס הייתה חברת מערכת "הניו יורק טיימס", שקליקה שמאלנית בקרב העיתונאים והשולטים במערכת נתנה לה להרגיש שהיא איננה רצויה, בין היתר בגלל עמדותיה הפרו־ישראליות. וויס הרימה את הכפפה והקימה עיתון אינטרנטי מצליח בשם Free Press, שזכה למאות אלפי מנויים וקוראים.
אולי זה יקרה גם בתקשורת הישראלית? עתיד העיתונות הכתובה בישראל, כמו בכל העולם, לוט בערפל. קשה להשתחרר מהרושם שחלק ממנה מקצין ומתדלק בכוונה את השסעים ואת מכונות הרעל הדו־צדדיות כדי לזכות במודעות ענק שיפצו על ההפסדים הכספיים. התקשורת היא מראה דו־צדדית, ויש מקום ואפילו הכרח לתקשורת בעלת דעות בלתי קונבנציונליות ומתגרות, ובוודאי לכזאת שמגינה על זכויות המיעוט. אך ספק אם התקשורת תתקיים כשהיא מתנגחת באופן אובססיבי כמעט בדעות ובתחושות של חלק גדול, אולי הרוב, בציבור.