ההסלמה במתקפה הרב־זירתית של ראש הממשלה נגד חורשי רעתו, לשיטתו, מוכיחה סופית, לדעת רבים יותר ויותר בין מתנגדי המשטר, שהאיש “איבד את זה”. ששיקול הדעת ותפיסת המציאות שלו התעוותו לחלוטין, שהוא לכוד בתחושת רדיפה ומאמין בכל ליבו בקונספירציות שהוא רואה ובהאשמות שהוא מטיח.
התרשמות כזו, קיצונית ומבהילה ככל שתהיה, אינה משוללת היגיון. לו הקשיב אדם זר לקטילתו של נתניהו את מערכות המשפט, האכיפה, הביטחון והתקשורת, לחריפות הדברים שהוא אומר ואף עושה כדי להוביל את המאבק בהן – לא היה לזר ספק שראש הממשלה מתייחס למדינת אויב אפלה, ולא למדינה שהוא עצמו עומד בראשה, ומתוקף כך, עומד גם בראשן של רוב המערכות שאותן הוא קוטל.
עם זאת, כמי שאינו מומחה לנפש (אלא כאזרח ישראלי ערני, רק לגועל נפש), אבקש להרגיע: נתניהו לגמרי איתנו. תפיסת המציאות שלו איתנה מאי פעם. הוא פשוט פוחד, חרד לאבד את היקר לו מכל: את השלטון, את המנעמים ואת חירותו מחוץ לכלא. זה ורק זה מניע אותו, בכוונת מכוון שאין מכוּונת ממנה.
הראש לא התבלבל ולא התעוור. ביבי לא איבד את הבלמים והמעצורים – הוא שחרר אותם מרצונו, ביוזמתו, בשליטתו ובפיקוחו. והוא בוודאי לא איבד את הבושה, שכן אינך יכול לאבד דבר שלא היה לך מעולם. כמו כן, אין כל חשש שראש ממשלת ישראל לקה בשיפוטו עד שהוא מאמין בשקריו – מדובר בשקרן ותיק, מיומן, מקצועי ומשכנע. כזה היה, יש הטוענים, מאז שהחל לדבר, ובוודאי מאז שנכנס לזירה הפוליטית. די להיזכר בתואר המדויק שהעניק לו שותפו הבכיר לממשלה, שר האוצר.
למרות החששות והחשדות, נתניהו היה ונשאר חכם, מפוקח, מחושב ושפוי לגמרי. באותה מידה, לפחות, הוא זדוני ומסוכן. תפיסתו כמי שאינו אחראי למעשיו מעניקה לו הנחה משמעותית, שהוא אינו זכאי לה. נתניהו מבין היטב מה הוא מחולל, מבין בדיוק מהן ההשלכות של פעולותיו ומה יהיו התוצאות, ועושה זאת כפי שרק הוא יודע. הכי רע שיכול להיות.
ממקום בלתי צפוי, כהרגלה, מציצה בכל זאת תקווה. זו שאפשר לכנות “אירוניית טראמפ”. הנשיא האמריקאי הנבחר בשנית הוא המורה הדגול לריסוק ממלכתיות ומערכות לניהול מדינה, גם אם מורה יציב ושקול הרבה פחות מתלמידו. כדי לרַצות אותו, נתניהו עשוי אולי, כפי שסבור אביגדור ליברמן, להסכים למדינה פלסטינית “תמורת” הסכם שלום עם סעודיה. אם אכן כך יקרה, יהיו בזה לא רק אירוניה משוגעת, אלא גם צדק פואטי, וכמובן, שמחה גדולה.