את הקמפיין הנוכחי של השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר נגד עסקה להשבת החטופים, מלווה סלוגן, שעליו הוא חוזר שוב ושוב: "אני לא מוכן שישחררו אלף סנווארים". ומדי פעם הוא מוסיף גם שה־"אלף סנווארים יעשו 7 באוקטובר על סטרואידים", או ש"עשרות אלפי אנשים שלנו יירצחו".
לכאורה, בן גביר מציג את עצמו כמי ששמירה על ביטחון אזרחי מדינת ישראל עומדת בראש מעייניו. אבל האזהרה שלו, אם הוא מאמין בה וגם אם היא נאמרת לצרכים פוליטיים, היא מקוממת ומכעיסה. אחרי האסון הגדול בתולדות המדינה, תפקידן הראשון במעלה של מערכות המדינה, בדרג המדיני ובדרג הביטחוני, אלה שכשלו בצורה מחפירה, הוא להבטיח שלא משנה כמה סנווארים יהיו מסביבנו, טבח כזה לא יקרה שוב אף פעם. מותר לבן גביר להתנגד לעסקה המוצעת ולחשוב שהמחיר כבד מדי, אבל תפקידו, לצד שאר שרי הקבינט, הוא להתחייב בפני הציבור שמדינת ישראל תעשה הכל כדי למנוע מאויבינו לממש את השאיפות הרצחניות שלהם. במקום זה, הוא מאיים על הציבור בעזות מצח שאם תצא לפועל עסקה, ההנהגה – המדינית והביטחונית - והוא בתוכה, תיכשל שוב במילוי חובתה הבסיסית להגן על אזרחי המדינה מפני טבח נוסף.
זהו איום, שמעבר להיותו מניפולטיבי, הוא גם לא מוסרי. שכן, אם אכן כך הדבר, לשיטתו, אז מהי התכלית של המלחמה הקשה ומחיריה הכבדים, אם אחרי כל החיסולים והתקיפות ברחבי המזרח התיכון, המצב הביטחוני שלנו כה שברירי עד שאלף מחבלים משוחררים הם מכשול שמדינת ישראל, זו שהביסה את אויביה המרים ביותר, לא תוכל לו?
זו בעצם הודאה מראש בכישלון. הודאה מראש שלמדינת ישראל החזקה, זו של הניצחון המוחלט, אין באמת יכולת להגן על גבולותיה ועל אזרחיה. האם הוא מאמין בזה? לא ברור ולא בטוח, אבל אם אפשר, אז למה לא להשתמש לצרכיו הפוליטיים בסיוט הגדול ביותר של כל אזרח במדינה שסוחבת על גבה פוסט־טראומה כבר שנה וחודשיים?
אגב, כמי שיושב בקבינט המדיני־ביטחוני, מצופה ממנו לדעת שבארגוני טרור הסובבים אותנו מצפון, מדרום וממזרח, פעילים כבר עכשיו, עוד לפני העסקה, אלפי סנווארים פוטנציאליים. לאוזניהם הכרויות של אותם טרוריסטים, הוא בעצם מכריז בפומבי שמדינת ישראל לא מסוגלת להתגונן מפניהם ומפני חבריהם. וכולנו צריכים להודות לו על תרומתו זו לשיקום ההרתעה הישראלית.
אולי גם בן גביר יודע היטב שמדינת ישראל, זו שבשנה האחרונה הביסה את אויביה המרים ביותר – יכולה גם יכולה, להתמודד עם אלף סנווארים, אם תנקוט יד קשה מול כל הפרה של תנאי ההסכם העתידי ואם לא תשוב לקונספציית ה־6 באוקטובר. ואם השר לביטחון לאומי יודע את זה, ובכל זאת ממשיך להטיח את המנטרה הזו במשפחות חטופים כדי להצדיק את התנגדותו נטולת החמלה לעסקה שתציל את מי שעוד אפשר להציל, אז מה יכולה להיות הסיבה לכך? יכול להיות שבעצם לא החשש לביטחונם של אזרחי ישראל מדיר שינה מעיניו אלא החשש מהאפשרות שהמלחמה תסתיים? שכן אם היא תסתיים עכשיו, מה בדיוק יעלה בגורל החלומות שלו ושל חבריו על הקמת התנחלויות בעזה?