האיש שמאחורי "צריך להפסיק לפחד מעליית חמאס בגדה" ו"חמאס זה נכס - אני לא חושב שצריך לחשוש מזה", שר האוצר והשר הנוסף במשרד הביטחון בצלאל סמוטריץ', תבע בשבוע שעבר אמרה חדשה: "צריך להפסיק לפחד מהמילה כיבוש ולטפל בחלוקת הסיוע ההומניטרי בעזה".
דבריו לא נאמרו בחלל ריק. לדרישתו הקים הקבינט לפני מספר ימים ועדת משנה "לפתרון השליטה של חמאס בסיוע ההומניטרי", מכבסת מילים שמאחוריה קידום שליטה ישראלית והחלת ממשל צבאי ברצועת עזה. הפעם עם שר ביטחון "נוח" יותר לקידום אג'נדת הכיבוש וההתנחלויות. כפי ש"חמאס הוא נכס" הפך לתוכנית העבודה של ממשלות נתניהו עד השביעי באוקטובר, כך "צריך להפסיק לפחד מהמילה כיבוש" הופך, בניגוד לעמדתה הברורה של מערכת הביטחון, לתוכנית העבודה בעזה - והסיוע ההומניטרי תחילה.
הימין הקיצוני כבר הבין: מי ששולט בסיוע - שולט ברצועה. לכן הוא גם השקיע את מיטב מרצו מאחורי הקלעים בעיצוב "תוכנית האלופים", ששימשה עוגן רעיוני למהלך הגירוש וההרעבה בצפון הרצועה. הסיוע ההומניטרי הוא לא רק סוגיה ערכית ובריאותית, אף שזה כמובן אתגר מרכזי העומד בפני עצמו לאור המצב הקשה ברצועה. זוהי בראש ובראשונה סוגיה מדינית-אסטרטגית הקשורה ישירות לשאלת היום שאחרי.
במצב הנוכחי, הסיוע הוא צינור התעצמות של חמאס, מניב לו רווח כספי ומשמר את שליטתו האזרחית ברצועה. שליטה ישראלית בסיוע, מלבד העובדה שהיא תחשוף את חיילי צה"ל לטרור ותעלה לבדה מיליארדים למשלם המיסים הישראלי, היא גם תקבע את האחריות הישראלית על כלל תושבי הרצועה ותמנע שיתוף פעולה עם הגורמים הבינלאומיים השבים ומציעים את תמיכתם בכינון שלטון חלופי לחמאס.
לעומת זאת, אסטרטגיה הומניטרית הולמת לטיפול בנושא הייתה מאפשרת לישראל לקחת חלק בעיצוב היום שאחרי חמאס, באמצעות הכנסת גורמים פלסטינים ובינלאומיים מתונים תוך מעורבות ופיקוח ישראלי על הנעשה. בכך, היא לא רק הייתה פוטרת את ישראל מנשיאה באחריות ישירה על 2.2 מיליון פלסטינים ועל שיקום הרצועה, אלא הייתה מייצרת מנגנוני ניהול אזרחיים שיהיו הבסיס לחלופה שלטונית ראויה לחמאס.
לא מדובר על חילוקי דעות בנוגע לאופן הנכון "למוטט" את חמאס. במובנים מסוימים ההיפך הוא הנכון: תפיסת "רש"פ היא נטל, חמאס הוא נכס" של סמוטריץ' מתכתבת היטב עם "לא יהיה חמאסטן וגם לא יהיה פתחסטאן" של נתניהו. ההיגיון המסדר הוא אחד: האיום הגדול ביותר על ישראל הוא הסדר ותהליך מדיני. לכן, הם בוחרים להילחם בכוחות המתונים שמושכים להסדר, ומטפחים כוחות טרוריסטיים, מולם נלחמים - לא עושים הסדרים. לכן הם מונעים קידום אלטרנטיבה לחמאס: עליית שלטון מתון ברצועה הוא צעד בכיוון של מדינה פלסטינית. לכן הם גם פועלים במרץ רב להקרסת הרשות הפלסטינית בגדה המערבית. ולכן כל יוזמה אזורית או בינלאומית נדחית על הסף על ידי נתניהו.
מאותה סיבה הם מסרבים לסיים את המלחמה - גם במחיר הפקרת החטופים והחיילים שנהרגים. היטיבה לנסח זאת השרה סטרוק, חברת הועדה החדשה שהוקמה, בחודש שעבר: "אני לא חושבת שצריכה להיות אסטרטגיה ליציאה מעזה". בראייתה, היום שאחרי הוא האיום הגדול ביותר על החזון המשיחי.
האסטרטגיה, המוסווית בחלקה, של כיבוש והתנחלויות תוביל את ישראל לאסון צבאי, מדיני וכלכלי, ואסור לנו לאפשר זאת. כבר שנה שבעלות בריתנו בעולם ובאזור מקדמות מתווים שונים להסדרה מדינית שתאפשר את סיום שלטון חמאס ברצועה ואת החזרת החטופים, תוך שמירה על האינטרסים הביטחוניים של ישראל. האלטרנטיבות ריאליות ונמצאות על השולחן. כעת יותר מתמיד, ישראל חייבת לסיים את המלחמה בעזה ולהתפנות לאתגרים האזוריים הגדולים העומדים על הפרק.
ד"ר (סא"ל במיל') צנעני הוא ראש היחידה המדינית־ביטחונית של קרן ברל כצנלסון ומכון מיתווים