החשש הגדול של מתנגדי המהפכה המשפטית הוא כי לא שופטים שמרנים מבקשת הממשלה הרעה הזו למנות, אלא שופטים כלבבה, כאלה שיסורו למרותה בעת צרה וצורך. אם חלילה זה המצב, מדובר בחץ ישיר וקטלני בלב הפועם של הדמוקרטיה, בריסוק הפרדת הרשויות ובהפיכה משטרית בדרך לשלטון אוטוקרטי, פשוטו כמשמעו. לכן, מובנת לחלוטין עמדתם של המתנגדים לצעדיו הדרקוניים של השר יריב לוין, שהצהיר על חידוש המהפכה המשפטית. לא שבמהלך המלחמה נמנעה הממשלה הכושלת מלעסוק בפוליטיקה זולה ובניסיונות להפר את האיזון הדמוקרטי, אך עכשיו מדובר בהצהרה ממש של לוין, הצהרה לוחמנית, כמיטב המסורת של ההפיכה המשטרית.
באופוזיציה טוענים כי מטרתם של נתניהו ולוין בניסיונם לשנות את הרכב הוועדה לבחירת שופטים היא מינוי נשיא בית משפט עליון אוהד. שופט כזה יצנן את משפט נתניהו, ידע לבחור את האדם המתאים שיעמוד בראש ועדת חקירה ממלכתית, ובמידת הצורך, אם יורשע נתניהו במחוזי בתיקי האלפים, יהיה זה שלפתחו יגיע הערעור. עוד הם טוענים כי שינוי הרכב הוועדה נועד לבחירת שופטים מטעם, כאלה שגם לאחר שייבחרו לא יתהפכו על אלה שמינו אותם וימשיכו בציות העיוור לרוח המפקד.
גם אם מדובר בקונספירציה ובחזיונות שווא של האופוזיציה, על רקע התנהלותה הנוראית של ממשלת נתניהו לא נמצא הסבר מניח את הדעת למגמות האלה של הממשלה, וקשה להשתחרר מהחששות. לכאורה, נדמה שאפשר להגיע לפשרות גם במצב הסבוך ובחוסר האמון שנוצר, וכי גם מהשופטים ומנציגי האופוזיציה בוועדה אפשר לצפות לפשרות. כי הרי מה בסך הכל מבקש השר לוין, עוד שופט אחד שיהיה מקובל עליו. אלא שכל הצעה של לוין נחשדת מראש כשלב נוסף בהפיכה המשטרית, ולכן, בצדק או שלא, מתבצרים השופטים והאופוזיציה בעמדתם.
למען האמת, יש שופטים שמרנים בירושלים, ולא מעטים. לא רק שאין בכך פסול, זהו מצב רצוי משום שחתירה לגיוון ערכי ולפלורליזם מחשבתי היא מבורכת. די אם נזכיר את נשיא העליון לשעבר, השופט אשר גרוניס, ואת השופטים המכהנים כעת, נועם סולברג, יוסף אלרון, דוד מינץ, אלכס שטיין, יעל וילנר ועופר גרוסקופף. כל אלה נתפסים כשופטים שמרנים במידה כזו או אחרת, ורבים מהם מונו על ידי שרת המשפטים לשעבר, איילת שקד. אלא שאז לא התחוללה סערה, אז עדיין לא הוגש כתב אישום נגד נתניהו, וחוסר האמון בין המחנות הפוליטיים לא הגיע לדרגה המפלצתית שבה הוא נמצא היום.
יתרה מכך, גם אם השופטים השמרנים האלה אינם מסכימים על עקרונות כאלה או אחרים עם השופטים האקטיביסטים, הם אינם מערערים על השיטה הדמוקרטית עצמה על שלל איזוניה ובלמיה, ואינם נתפסים כמי שיסייעו לחברי הממשלה בניסיון ההפיכה המשטרית. חשוב גם לומר באומץ וביושר כי יש בהחלט צורך בתיקונים ובאיזונים מחדש במערכת המשפט, במיוחד לאחר המהפכה החוקתית. אלא שחוסר האמון בממשלת נתניהו אינו מאפשר כעת את השינויים האלה, ולכן יש להקפיא את המצב ולהמתין לממשלה חדשה שתבצע שינויים מתונים במערכת, בהסכמה רחבה.
מה שמגביר עוד יותר את חוסר האמון בכוונות הממשלה הוא הניסיון הפסול להדיח את היועצת המשפטית לממשלה, משום שזו אינה סרה למרות הממשלה. ראשי הקואליציה, כך לפחות נטען, תמימי דעים בעניין החלפתה, וגם כאן מתעורר החשש שהממשלה מעוניינת ביועץ משפטי כלבבה, יועץ שלטענת האופוזיציה יוכל גם למשוך בחזרה את כתבי האישום נגד נתניהו.
צריך לשפשף עיניים כדי להאמין שאחרי אסון 7 באוקטובר, שבא עלינו בעיקר בשל המהפכה המשפטית שחוללו נתניהו ולוין, מהפכה שקרעה קרע גדול בעם, החלישה אותו וריסקה את ההרתעה, יש מי שמעוניינים לשוב אל הימים הרעים והאפלים האלה. הפשע הזה זועק לשמיים, הפשע הזה בלתי נסלח, אבל גם היום, לאחר כאלפיים נרצחים והרוגים, עדיין אף אחד מחברי הקואליציה אינו קם ואומר “די”.