צפו בסדרות התאגיד: בקרוב כבר לא יהיה אפשר | מידן בר

מילות הזלזול הנאמרות מפי מפקד מוצב החרמון באוקטובר 73', לקראת יציאתו הביתה והשארת המוצב הצפוני ללא מפקד לוחם, כאשר כולנו יודעים מה צפוי שעות מאוחר יותר, מעבירות צמרמורת בקרב הצופים.

הסדרה המשובחת "שעת נעילה" מבית תאגיד השידור הציבורי רלוונטית מתמיד גם היום. כמה אירוני שסדרה על הלך רוח ישראלי, ביקורתית ואיכותית באותה המידה, יוצאת מבית מאוים בסגירה. התאגיד הזה הוא כמו אורות ניווט להיסטוריה הישראלית, וכדאי שנצפה שוב בסדרה.

"העיניים של המדינה" היו מוצב מודיעין, שעסק בהאזנה ובתצפיות, המופיע בתחילתה של סדרה על מחדל מלחמת יום הכיפורים. אי שם, במקום מרוחק ממרכז הארץ והציבוריות הישראלית, בגובה רב מעל פני הים, יושבים אנשים ומקשיבים למה שקורה בסוריה, מאזינים לקצינים ולאנשי ממשל, בונים תמונה.

עליהם שומרת כיתת לוחמים בזמן שמלחמה איומה עומדת לפרוץ. את זה הם לא יודעים, פרט לאותו חייל מוכשר שמנסה בכל כוחו לזכות בקשב מפקדיו, ללא הצלחה. כך פורצת לה מלחמת יום הכיפורים ותופסת את עם ישראל בבתי הכנסת, את חיילי השריון בהיערכות חג מופחתת ואת מנהיגי העם באופוריה בלתי נתפסת של חזיתות מורתעות ושיכרון כוח. כולנו יודעים איך זה עומד להיגמר.

שקט וצניעות החליפו את אירועי אוקטובר 73'. לא יוזמות חקיקה או תעוזה פוליטית, אלא ועדת חקירה ממלכתית, ואף שגולדה מאיר זכתה בבחירות ובאמון העם אחרי המלחמה, היא התפטרה מתוך קבלת אחריות.

אלו אינן מילים של ביקורת אישית, אלא הרבה מעבר. אלו אינם רמזים לנעשה היום, אלא שיקוף של תפיסת עולם ישראלית, שהביאה עלינו את הרגעים הקשים ביותר שידענו ושיכולה עוד להביא קשיים לא פחותים אם לא נבין ונשנה כיוון, בעצמנו, ללא קשר לזהות נשיא ארה"ב.

"שעת נעילה" אולי נועלת אותנו במסלול התנגשות עם תפיסת עולמנו, אבל פותחת עלינו שערי גיהינום הגורמים לנו לשאול: איך לא ראינו? איך יכולנו שלא להביט, ואיפה לעזאזל איבדנו את הצניעות שהייתה פעם כמעט בכל מקום?

השאלה שכדאי לשאול היום היא: האם זה קורה לנו שוב, בלי מוצב החרמון או יישובי העוטף? זה קורה לנו בהרבה תחומים, ועל סטרואידים, כי חשיבה יחידנית, שמתובלת באמונה משיחית ובתאווה פוליטית, תביא אותנו הרבה יותר מהר ממה שאנחנו חושבים למקומות האלו בדיוק.

אם כל מה שיצא ממלחמת יום הכיפורים הוא מונח בשם "כוח אדום", הקמת אגף בקהילת המודיעין בשם "איפכא מסתברא", חשוב ככל שיהיה, אז כנראה שקצת פספסנו. חשיבה ביקורתית מתחילה בהנחה כי אינך צודק לגמרי וכל הזמן, וזה לא משנה אם ניצחת בבחירות, ולא משנה אם אתה באמת חזק.

כי אפשר להיות בשלטון ולטעות. קואליציה חזקה לא פוחדת מביקורת ולא מנוהלת לטענתה אלא מנהלת. ממשלה יציבה היא לא זו עם המנדטים הרבים בתוכה, אלא זו שמקדמת דברים עבור ציבור שלם ולא מתרצת תירוצים של אכלו לי, שתו לי, לא אישרו לי.

תחשבו לרגע מה היה קורה לו מחצית מהקשב התקשורתי של המשרד לביטחון לאומי היה מופנה לפשיעה חקלאית ולא ליועצת המשפטית לממשלה. ואולי גם שר החוץ, שהיה גם שר משפטים מוכשר, היה מתחיל לעסוק בצווים הנרקמים נגד חיילי צה"ל באירופה ולא רק בחילוץ אוהדי כדורגל שאינם קשורים אליו או למשרדו. אבל זהו הרייטינג, ואנחנו מצביעים לו בכל רגע מחדש, כי יותר מעניין לראות נאום צווחני על חקיקה מופקרת, או התבטאות חריגה של שר בכיר או קצין מועמד בפוטנציה.

הפצצה בדרך אלינו

הייתי ממליץ לכם לראות את סדרות תאגיד השידור הציבורי, לא רק משום שהן איכותיות ברמת הצבת מראה ציבורית אל מול כולנו, אלא גם כי עוד מעט לא תהיה לנו כזאת, גם לא תאגיד. עכשיו חברו את כל הנקודות, כמו במשחק של פעם: שפה מתלהמת כנגד מוסדות כמו הרמטכ"ל או שירות הביטחון; השיח סביב הייעוץ המשפטי לממשלה; חוק הרבנים; הצעת החוק שמתירה לחקור חברי כנסת ברוב של 90 ח"כים; השוויון בנטל שעדיין לא הגיע; והישגי מערכת החינוך, שמהם קיבלנו תזכורת רק השבוע.

כשמחברים את הנקודות, התמונה לא מרשימה בלשון המעטה. השם "שעת נעילה" נשמע לרגע הגיוני, והציור שמתקבל מחיבור כל הנקודות היה מרעיד כל ליכודניק בשנות ה־70, כל ציוני דתי אמיתי בשנות ה־80, וצריך להדיר שינה מעיני כל אחד מאיתנו בואכה שנת 2025. זה כבר מזמן לא עניין של דעה פוליטית, ימין או שמאל, זה אולי כמו יוקר המחיה בשפה פשוטה וכואבת, הוא יגמור לאט־לאט את כולנו, זה בטוח.

כשאתה פסימי, אומרים לך שאינך רואה את הטוב, את הנס המתרגש, ואינך מאמין בו. כשאתה אופטימי, אומרים לך שאינך רואה את המציאות כפי שהיא, מתעלם ממה שקורה ועוצם עיניים לנוכח מצבנו.

אני מציע להיות ריאלי, כי נתוני האוריינות של הישראלים, כפי שהשתקפו בשבוע שעבר מנתוני ה־OECD, הם מספר מוחלט שעולה בקנה אחד עם התנהגות שר החינוך בבית המשפט. כמו גם כמות הצעות החוק הפרטיות שעולה בחודשים האחרונים, שאומרת למעשה כי הכנסת אינה רלוונטית, אין צורך לפקח באמת על חקיקה בוועדות, אם מי שיוזם אותה הוא מי שנבחר לקואליציה.

חברים, ככה מתות דמוקרטיות, וכשזה קורה, זה כואב לכולם. כי האוריינות היא בבתי הספר מימין ומשמאל, והתבטאויות כמו "התזת ראש" שלא זוכות לגינוי – למעשה זוכות לגיבוי. כמו היהלומים והמינויים בשנה שבה נהרגים 20% יותר אנשים בתאונות דרכים. זה תופס את כולם, ושאף אחד לא יגיד לי שאני פסימי. עדיף להיות ריאלי.

כמו הסצינה המטלטלת בסדרה המצוינת שבה נופל הפגז על מוצב החרמון, כך דברים משני מציאות קורים בדרך כלל, במפתיע ובעוצמה, אחרי הרבה זמן של חוסר ראיית מציאות ברורה. זה יקרה גם לנו במוקדם או במאוחר, ואז מה נגיד כשנחקור את מה שקרה לנו?

הרי איך ניתן לתת למישהו לחקור את עצמו, אם לא ראה בזמן אמת מה קורה לו עצמו? זה כמו לתת לפושע לדון בתיק שלו. אבל כשאין באמת כוח אדום, ואף אחד לא באמת חושב שהוא טועה וכולם צודקים, הדבר היחיד שנותר לנו הוא להמתין לסדרה שתיכתב על מה שקורה כאן, שבה כנראה נצפה בעוד כמה שנים.

אז אולי ננסה לומר לעצמנו כבר עכשיו מה נגיד כשהפצצה תיפול, כי זה כבר קרה לנו פעמיים, ובפעם השלישית לא תבוא הגלידה. או שאולי נפריט את הסצינה ואת המסר, נכתוב אותם כבר עכשיו בלי קשר למה שקורה כאן.

אבל אם להיות ריאליים, וזה קשה, את הפצצה הזו אפשר עדיין ליירט בדרך. לא צריך להגיע ליום הכיפורים הבא, כי השילוב של זלזול ותעוזה הוא קטלני בחיי מדינה צעירה, ותאגיד שידור ציבורי שמפיק "שעת נעילה" הוא בעל ערך – והדבר האחרון שצריך לסגור.

הכותב הוא יו"ר איגוד הטייסים הישראלי