החברה הערבית בישראל היא חלק בלתי נפרד מהמארג החברתי והכלכלי של המדינה, עם תרומה ניכרת בתחומים מגוונים כמו רפואה, הייטק, תחבורה, חינוך ותעשייה. רופאים ורוקחים מהחברה הערבית מטפלים מדי יום באלפי מטופלים, אנשי חינוך מעצבים דור חדש של תלמידים, ונהגי תחבורה ציבורית מחברים ערים וכפרים ומאפשרים שגרה. אלה רק דוגמאות קטנות לפוטנציאל העצום שמסתתר בחברה הערבית – פוטנציאל שלא רק שאינו ממומש, אלא במקרים רבים אפילו מדוכא.
כאשר המדינה משקיעה בחברה הערבית, התמורה משמעותית. החלטות ממשלה כמו עידוד השכלה גבוהה ושילוב בשוק העבודה כבר הובילו לשינוי חיובי בתחומים מסוימים. עם זאת, מדיניות של הזנחה ממושכת מצד הממשלות לדורותיהן והיעדר מימוש ההבטחות השלטוניות – מונעים מהחברה הערבית להפוך למנוע צמיחה משמעותי.
המצב בשטח מתאפיין באתגרים שמחמירים את תחושת הניכור, התסכול וחוסר הביטחון. המדינה נמנעת מלהשקיע בפיתוח אזורי תעסוקה ביישובים הערביים, מה שמחייב את רוב תושביהם לצאת לעבוד מחוץ ליישוביהם. בעיות תחבורה ציבורית, תשתיות לקויות וצפיפות מקומות מגורים – מגבירות את המתח ומעמיקות את הקשיים.
אל המתח הזה מצטרפת תופעת הפשיעה. הפשיעה היא תוצאה ישירה של המציאות המורכבת ומזינה אותה מחדש. מעגל של עוני, הזנחה וחוסר אמון במוסדות המדינה יצר כר פורה לצמיחתם של ארגוני פשיעה חזקים, שמנצלים את הוואקום השלטוני כדי לשלוט בכלכלה האפורה.
הפשיעה האלימה בחברה הערבית הפכה למכת מדינה. זו אינה בעיה מגזרית בלבד – זהו איום על המשילות, הכלכלה והחברה הישראלית כולה. ארגוני הפשיעה, שהפכו ל"מערכת כלכלית" מקבילה, מתבססים על גביית פרוטקשן, סחר בנשק ואלימות בלתי נשלטת, שחלקה חודרת גם אל החברה היהודית.
הנתונים מדברים בעד עצמם: אף שב־2022 הצליחה הממשלה להוריד את מספר הנרצחים בחברה הערבית ל־116, בשנה שעברה זינק המספר ל־244. הנשק הבלתי חוקי, שמקורו בגבולות ובייצור מקומי, זמין בכל מקום – מהרחובות ועד לבתי הספר. הפשיעה הזאת אינה רק מספרים. היא גובה מחיר אנושי בלתי נתפס.
משבר האלימות אינו רק אוסף של סטטיסטיקות, והוא מתבטא בחיים שנקטעים ובקהילות שמתרסקות. הרצח בחודש שעבר של זיאד אבו מוך, מנהל בית הספר התיכון בבאקה אל־גרבייה, ממחיש זאת. זיאד היה מחנך ומנהיג בקהילתו, אדם שהקדיש את חייו לבניית דור צעיר ומשכיל, אך הפך לקורבן של מעגל האלימות הבלתי נגמר.
הרצח המזעזע של זיאד אינו רק טרגדיה אישית או משפחתית, הוא סמל למציאות שבה אפילו מי שמקדישים את חייהם לחינוך ולבניית חברה טובה יותר אינם חסינים מפני האלימות המשתוללת. פענוח מקרים כאלה חייב לעמוד בראש סדר העדיפויות של המדינה, לא רק למען הצדק, אלא גם כדי להחזיר את הביטחון והאמון למערכת כולה.
ארגוני הפשיעה אינם עוד "בעיה מקומית". הם מסמנים איום על המשילות במדינה כולה. גביית פרוטקשן והפעלת טרור כלכלי כבר פוגעות גם בעסקים יהודיים, וכלי נשק הופכים למוצרים זמינים ונפוצים. תחושת הביטחון הולכת ונשחקת, ומנהיגי רשויות מקומיות, הן ערביות והן יהודיות, מזהירים שזו סכנה לאומית.
במכתב שנשלח לאחרונה מטעם מרכז השלטון המקומי, הוגדרה הבעיה כ"מצב חירום לאומי" המחייב פעולה מיידית מצד כל הגורמים – המשטרה, הממשלה והשלטון המקומי.
חזון ותוכנית פעולה
האלימות והפשיעה המשתוללות בחברה הערבית הן כאמור משבר לאומי המחייב פעולה רחבה, הכוללת שיפור במערכות האכיפה, המשפט והתשתיות החברתיות. מדובר במצב חירום שבו נדרשת גישה מתכללת לשיקום המשילות והחזרת תחושת הביטחון לכלל אזרחי המדינה:
1. חיזוק מערכות האכיפה והמשפט. לשם כך יש לפעול לתגבור המשטרה, שנדרשת לתוספת משאבים, לכוח אדם מקצועי ולאמצעים טכנולוגיים מתקדמים – שיאפשרו לה להתמודד ביעילות עם הפשיעה המאורגנת. יש לחזק את היחידות המיוחדות לטיפול בפשיעה חמורה ולהקצות להן כלים ייעודיים.
2. כמו כן נדרשת חקיקה מחמירה נגד נשק לא חוקי. יש לאכוף חוקי ענישה נוקשים למחזיקי נשק בלתי חוקי ולמבצעי עבירות ירי, לצד קביעת סנקציות אפקטיביות. עבירות אלו אינן יכולות להיתפס כשוליות. כמו כן על מערכת בתי המשפט והפרקליטות להאיץ את הטיפול במקרי פשיעה חמורה, להבטיח שהעבריינים מועמדים לדין בתוך זמן קצר, וליצור הרתעה משמעותית.
כמובן, אסור להזניח את פענוח מקרי הרצח. כיום, רק כ־14% ממקרי הרצח בחברה הערבית מפוענחים – נתון שמעורר תחושת ייאוש וחוסר ביטחון. יש לחייב יעדים שאפתניים לפענוח מקרי רצח באמצעות צוותי חקירה ייעודיים ופתרונות טכנולוגיים.
3. ייבוש מקורות הפשיעה הכלכלית. השוק האפור צריך להיות מוחלף במערכת בנקאית נגישה. כיום, משפחות רבות נאלצות לפנות לשוק האפור, הנשלט על ידי ארגוני פשיעה. במקביל, יש להכניס פתרונות אשראי מסובסדים ולהנגיש הלוואות מבוקרות שיוכלו לצמצם את התלות בארגוני הפשיעה. בתוך כך על המדינה להכריז מלחמה כוללת על גביית חסות (פרוטקשן) ולהבטיח הגנה לעסקים שמסרבים לשתף פעולה עם ארגוני הפשיעה.
4. שיקום תחושת הביטחון הציבורי. הנוכחות המשטרתית חייבת להיות מורגשת ברחובות וביישובים, תוך שיתוף פעולה עם הקהילה. התושבים צריכים להרגיש שיש מי שמגן עליהם. בד בבד, יש להבטיח מערכות הגנה לתושבים שמעיזים להתלונן על פשיעה או איומים, כך שלא יחששו לפנות לרשויות.
5. השקעה במוביליות חברתית־כלכלית. המדינה חייבת לפתח אזורי תעסוקה ביישובים הערביים, מה שיאפשר לאנשים לעבוד קרוב לביתם, לצמצם מתחים ולשפר את איכות החיים. כצעד משלים וחיוני אין מנוס משיפור התחבורה הציבורית, מה שיקל את הניידות ויחבר את החברה הערבית למרכזי תעסוקה ושירותים.
6. שיתוף פעולה בין השלטון המקומי למדינה. השלטון המקומי הוא השותף האמיתי שיודע להצביע על הצרכים המדויקים של השטח. יש להעצים אותו ולשלב אותו בכל שלב בתכנון ובביצוע.
המענה למשבר האלימות והפשיעה בחברה הערבית אינו מותרות – זהו תנאי בסיסי לשיקום הביטחון והמשילות במדינת ישראל כולה. חיזוק המשטרה ומערכות המשפט, לצד השקעה כלכלית וחברתית, הם צעדים הכרחיים שישרתו את כל אזרחי המדינה. רק שיתוף פעולה אמיתי בין הממשלה לשלטון המקומי ולחברה האזרחית יוביל לפתרון המשבר – ויביא לבניית עתיד בטוח ומשגשג לכולם. כשהמדינה תחליט שאכפת לה, אנחנו נהיה שם כדי לסייע לה.
הכותב הוא ראש עיריית באקה אל־גרבייה