ביום חג ובהפתעה גמורה הם פלשו ותקפו בעשרות רבות של כפרים, ערים ובסיסים צבאיים. היתה זו מתקפה רחבת ההיקף והיא באה למותקפים בהפתעה גמורה. לא רק שהם חשבו את היריב לחלש ומורתע, אלא גם לחסר יכולת לארגן פעולה בהיקפים שכאלו. הדפוס חזר על עצמו. הרעשה מסיבית ברקטות ומרגמות, ואחר כך הסתערות רבתי בגלים של לוחמים רגליים. אך המגינים, אף שהופתעו לגמרי, התאוששו במהירות, ולאחר יומיים-שלושה הם הצליחו לדחוק לאחור את הפולשים.
אך המערכה המשיכה וסערה עוד חודשים ארוכים, בסיומה נחלו התוקפים אבדות כבדות, עשרות אלפים מהם נהרגו ונפצעו. עד שנסתיימה המערכה כדי שלושת רבעי מכחותהם הושמדו ויצאו מכלל שימוש. נוכח תוצאות אלו לא יפלא כי המפקד הראשי של הכוח המותקף טען לניצחון גדול. התיאור דלעיל, אף אם נשמע מוכר משהו, אינו מתייחס לאירועי אוקטובר 7 בישראל, אלא למתקפה גדולה בהרבה שהחלה ב 30 בינואר 1968 בוויאטנם. אותו יום היה חג הטט, ראש השנה בוויאטנם, ומתקפת הפתע של חיילי צפון וויאטנם והוויאטקונג (המחתרת הקומוניסטית בדרום) באותו היום, קיבלה כך את שמה להיסטוריה,"מתקפת הטט".
מתקפת הטט של הצפון נחלה כשלון חרוץ. נספו בה כ 75,000 מתוך כ 100,000 לוחמי הוויאטקונג וצבא הצפון שהשתתפו בה. שנים רבות של תכנון, אימון, אגירת משאבים פיזיים ואנושיים ירדו לטמיון. הכשלון גרם להלם ופיצול קולני בקרב הנהגת המפלגה הקומוניסטית בצפון. ואף על פי כן, אין היום וויכוח כי התקפת הטט היתה תחילת הסוף למעורבות האמריקנית בוויאטנם.
והיא, המתקפה הכושלת של היריב מהצפון, יותר מכל דבר אחר, הביאה לקצו את אמון הציבור האמריקני בממשלתו, ובהבטחותיה החוזרות כי הנצחון המוחלט נמצא ממש מעבר לפינה. עימה נשברה גם האמונה כי בכוחה של אמריקה להכריע בכוח הזרוע את נחישותם של הוויאטנמים לסלק את הכובשים הזרים, ראשית את הצרפתים ואחר כך את האמריקאים, שנגררו על ידי הצרפתים להסתבכות מיותרת ועקובה מדם זו. ואף כי ידרשו עוד שבע שנים ומעל ל 20,000 צעירים אמריקאים שימותו לשווא, עד לתמונת התבוסה האייקונית של טור וויאטנמים מבוהלים מנסים לשווא להידחק למסוק קטנטן אחרון הממריא מגג השגרירות האמריקאית בסייגון, הפור נפל בימי מתקפת הטט. היטיב לסכם את האירוע כולו, במלאות 50 שנה למתקפה, אחד מכלי התקשורת הגדולים בארה"ב: "מנצחון צבאי לתבוסה פוליטית".
בערבו של אוקטובר 7 הנורא, לא יכל איש במזרח התיכון לדמיין כי כך הוא יראה בינואר 2025. נסראללה שהטיל את צילו על ישראל במשך עשורים נעלם כלא היה, סינוואר התאדה ועימו מוחמד דף ורוב צמרת החמאס. הקצב מדמשק בשאר אסד מצא מקלט במוסקבה, ונתיבי ההספקה לשארית הכח של החיזבאללה נותקו. ומעל הכל אירן התגלתה כנמר של נייר, ממתינה בחיל ורעדה להחלטותיו של הנשיא החדש מוושינגטון. לא יפלא איפוא כי ראש ממשלת ישראל יוצא לסיבוב צילומים מתוקשר בשיא החרמון שנכבש, כמה נחמד, בלא שתירה אף יריה ובלא שנשפכה טיפת דם.
מסע הופעות של הפוליטיקאים, הנועד לפני הכל להשכיח את מחדל אוקטובר 7, הינו מובן וצפוי. אך מוטב שהאופוריה הזו לא תדביק גם את הציבור הרחב, שכן היקיצה ממנה, ממש כמו מזו שלאחר מלחמת ששת הימים, עשויה להיות כואבת מהמצופה.
מאז הקמת הציונות היה חלק מרכזי ממטרותיה לזכות בתמיכת העולם, ליעדיה, תוכניותיה ומאבקיה. זרם מרכזי בציונות, שמקימה היה הרצל, אף כונתה ה"ציונות המדינית" והיא ראתה בתמיכה שכזו את הכלי המרכזי להגשמת יעדי הציונות. ואף שזרם ה"ציונות המעשית" ראה דווקא בעשיה בארץ ישראל את המאמץ העיקרי, אלו גם אלו הבינו היטב כי ללא תמיכה פוליטית, וללא סיוע צבאי וכלכלי, לא תוכל המדינה היהודית להתקיים. הרבה מים זרמו בירקון מאז ימי יואל משה סלומון והקמת פתח תקווה, אך דבר אחד לא השתנה עד ימינו. ללא תמיכת המערב ישראל לא תוכל להתקיים, ולבטח לא כמדינה בה רוב התושבים הנושאים בעול ביטחונה וקיומה הכלכלי, ירצו לחיות.
השביעי באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל שבעקבותיה המיטו על החמאס ועל עזה הרס כמעט גמור, אך למרבה האירוניה היא עתידה דווקא להחזיר אל מרכז הבמה העולמית את הסוגיה הפלסטינית. בישראל אומנם מעטים צפו בתמונות הזוועה מעזה, ועוד פחות חשו בחמלה וצער. אך בעולם המערבי במשך חודשים ארוכים חזרו והוקרנו שוב ושוב תמונות של משפחות, ילדים, נשים, זקנים וגברים נקרעים לגזרים או נקברים חיים תחת הריסות.
תמונות של עשרות אלפים נודדים בשיירות רפאים שחורות, סמרטוטהם על גבם, ממחנה אוהלים אחד למישנהו, ושל המונים נאבקים ונדחקים לפרוסת לחם. לאחר שאבק המלחמה ישקע עשוי להתברר לימין בישראל כי ימי הנס האלו מקדמים דווקא הרבה יותר את הדרישה הבינ"ל לפתרון, אחת ולתמיד, של הסכסוך, ואת הקמתה של מדינה פלסטינית, מאשר את חזרת ההתיישבות היהודית לעזה.
כבר משלבים מוקדמים למדי של המלחמה סירבה ממשלת ישראל לדון בסוגיית היום שאחרי בעזה, והסיבה לכך היתה אחת. שרידות הממשלה. הבחירות בארצות הברית הגדילו אצל הממשלה וציבור תומכיה את האשליה כי ממש כמו בעשורים האחרונים, בהם נתניהו טאטא את 4.5 מיליון הפלסטינים אל מתחת לשטיח, באמצעות איסטרטגיית "החמאס הוא נכס" ומזוודות הכסף שנלוו לה, ניתן יהיה שוב לדחוק את הקץ.
הפעם באמצעות סיסמאות ואשליות חדשות, מבית היוצר של ה"נצחון המוחלט" והמזרח התיכון החדש. אין ספק, תרופת הקסמים החדשה עשויה בתחילה להיות מפתה. אך אבוי, עם חלוף הזמן, ממש כמו עם תרופת הפלא של "מזוודות הכסף", ישראל עתידה ללמוד כי מחירה מתייקר והולך עם השנים.
כל עוד השלטון הישראלי בשטחים נבע כביכול מסיבות ביטחוניות וניתן היה לטעון כי העדר פתרון לסכסוך נובע באופן משמעותי ממדיניות הפלסטינים, יכלו רוב ממשלות המערב לנקוט במדיניות המנוגדת לערכהם של חלקים גדלים והולכים של האלקטורט. אך ככל שישראל תנסה לנצל את הישגי המלחמה להעמיק את אחיזתה בשטחים, ותתפס יותר ויותר כדרום אפריקה המודרנית, המבקשת לשלוט בשטחים בגלל חזון ארץ ישראל, ילכו ויוסרו הכפפות.
גם הפיכת התמיכה בישראל לעניין מפלגתי-פוליטי בארה"ב, עליו שקד בהתמדה המומחה לאמריקה מר נתניהו, ביחד עם שינויי הדורות באמריקה, עתיד לטמון בחובו הפתעות מאד לא נעימות. סקר של מכון הסקרים יוגוב, מאוקטובר 2024, יכול ללמד היטב על אתגרים אלו. לשאלה, עם מי אתה מזדהה יותר בסכסוך הישראלי-פלסטיני? השיבו כלל האוכלוסיה הבוגרת בארה"ב באופן הבא: 31% "עם ישראל", באופן "שווה בשני הצדדים"- 30%, ו"עם הפלסטינים" 16%, ה"לא בטוחים" מנו 23% מהנשאלים. כאשר הנשאלים הזדהו כתומכי המפלגה הדמוקרטית, נפלה התמיכה בישראל ל 15%, וזו של הפלסטינים עלתה ל 26%.
באופן שווה בשניהם תמכו 37% מהנשאלים. חמור במיוחד הוא מצבה של ישראל אצל מצביעי העתיד. בקבוצת הגיל של כל בני 18 עד 29 תמכו בישראל 18% בלבד, לעומת 27% שתמכו בפלסטינים. קבוצת ה"באופן שווה" מנתה 31%. (אצל גילאי 30-44 תמכו בישראל 27%, בפלסטינאים 17%, ובאופן שווה 26%). מגמות אלו מסבירות גם את הנתון הבא: מזה 24 שנים מקיים מכון גאלופ סקר בה נבדקת הסימפטיה עם הצדדים בסכסוך. עם השנים המגמה ברורה, הפער בין ישראל והפלסטינים הולך ונסגר. כך לפני 10 שנים עמד הפער לטובת ישראל על 44% (62% סימפטים לישראל ו 18% סימפטים לפלסטינים) השנה עמד הפער על 26% (51% לעומת 27% בהתאמה).
פתרון הסוגיה הפלסטינית בפרט, והסכסוך במזרח התיכון בכלל, הוא אינטרס ישראלי מובהק, ולא מהיום. כל מי שעיניו בראשו מבין כי הזמן אינו פועל לטובת ישראל, להיפך. כך בעוד החלקות הצבאיות מתמלאות בעוד ועוד חיילים ישראליים צעירים שחייהם נגדעו, וחיי משפחותהם נהרסו, קורבנות מכות המחץ והנצחונות הסופיים לדורותהם, הולכת ויורדת התמיכה החיצונית בישראל, ולכידותה הפנימית הולכת ומתפוררת. מכאן עולה גם מסקנה אחת, בפני ישראל הזדמנות נדירה. החולשה הנוכחית של אוייבי ישראל במזרח התיכון, וההישגים הטקטיים המדהימים שהסיג צבאה במחיר יקר כל כך, אל להם להיות מבוזבזים על ידי ממשלות ציניות המונהגות על ידי נרקיסיסטים מושחתים תאבי שלוש הכפי"ם, או ע"י חדלי אישים שטופי סיסמאות.
שאם לא כן שוב יוחמץ הסיכוי לניצחון הסופי האמיתי, שלום בר קיימא ולדורות, ממש כמו זה הקיים עם האוייבות לשעבר מצרים וירדן. החמצת הזדמנות זו רק תחל עוד דף חדש במעגל הדמים הבלתי נגמר. אך זה עשוי להיות הפעם להיות מלווה ברוח גבית בינ"ל עויינת ביותר, כולל סנקציות, ומשולבת בהרס פנימי גדל והולך של מערכותיה האזרחיות והכלכליות.
מתקפת הטט הביאה על הוויטקונג והצפון חורבן צבאי, אך היא גרמה לממשלת ארה"ב לאבד את אמון דעת הקהל. עימה אבדה המלחמה כולה. ללא מעש ויוזמה מדינית ממשית, מיידית, כנה, אמיתית ומקיפה, עלולה מלחמת חרבות ברזל להיות מתקפת הטט לישראל, הצלחה טקטית המלווה בכשלון איסטרטגי מהדהד. בעקבותיה תאבד ישראל לנצח את דעת הקהל במערב, על כל העלול להשתמע מכך בשנים שיבואו, כלכלית, בטחונית, מדינית, ופנימית.