החלטת בג"ץ לקבוע לשר המשפטים לוין "דד-ליין" לבחירת נשיא קבע לבית המשפט העליון כהמשך להחלטתו להורות לו לכנס את הוועדה ולצד התנהלותם של השופטים המעורבים בקידום עניינם באופן ישיר עד צוואר, נראית תמוהה ונדמה שבמהלכים הללו הרשות השופטת והרשות המבצעת העלו הילוך במסלול של ההתנגשות שבו הן דוהרות זו מול זו אל משבר חוקתי קשה.
ביהירות אין קץ, גרר בית המשפט את מדינת ישראל לקידום החקיקה - למרות הניסיונות של השר לוין להגיע לפשרות בעניין מינוי נשיא. חשוב להזכיר כי השופטים עמית ופוגלמן לפניו סירבו לכל פשרה שהוצעה להם, הם התעקשו לא למנות את מועמדי השר ד"ר בקשי או ד"ר ביטון לעליון, המשבר הגיע לשיא כשהשופטת וילנר נטלה לעצמה לחלוטין את סמכויות שר המשפטים וקבעה מתי תערך הצבעה על זהות הנשיא. זהו מצב אבסורדי שאין לקבלו כלל.
מבקרי המהלכים הללו טוענים כי השופטים איבדו את העשתונות תוך כדי עיסוק הממשלה במלחמה מורכבת, כואבת ומרובת חזיתות. לוין כינס את הועדה אבל לא הביא לסדר היום את בחירת הנשיא. הוא החליט לזמן "מומחים" כמו ח"כ שמחה רוטמן ופרופ' טליה איינהורן כדי שיסבירו לחברי הוועדה על פגמיה של "שיטת הסניוריטי" אותה הם דורשים לשמר. במחאה על כך, יצאו השופטים בוועדה מהחדר. היו שטענו כי הצגת מועמדות כל שופטי העליון לתפקיד הנשיא היא ניסיון לסרבל את הליך הבחירה, כך או כך, בג"ץ קבע שלאחר 45 יום ממועד פרסום הרשימה, על השר לוין לכנס את הוועדה לא רק לשם דיון אלא לצורך קבלת החלטה על בחירת נשיא חדש.
עם פרוץ המלחמה בשביעי לאוקטובר עצרה הקואליציה את הליכי החקיקה בנושא הרפורמה. במקום שבית המשפט יפעל באחריות דומה, הוא פעל ההיפך בדורסנות: לביטול תקדימי של חוק יסוד, להתערבות בנושאים הנוגעים לניהול המלחמה, כולל דיונים חסרי תקדים על ניהול הסיוע ההומניטרי ועכשיו להשתלטות מוחלטת על ניהול הוועדה לבחירת שופטים.
השר לוין מצידו הציע אין ספור פשרות עוד קודם לפרוץ המלחמה, עת קרא עשרות פעמים לאופוזיציה לדבר ולהגיע להסכמות, כולל קיום שעות רבות של פגישות בחודשים שלפני עצירת החקיקה, וגם בחודשים האחרונים. לצער כולנו, ידה המושטת של הממשלה והקואליציה נתקלה ביהירות ובוז מצד השופטים והאופוזיציה שבטוחים שהמדינה עליה השתלטו בחקיקת חוקי היסוד של 1992 לצד המהפכה המשפטית אותה הובילו ברק ושותפיו מאז שייכת רק להם.
שר המשפטים לוין החליט עם פרוץ המלחמה ללכת לשיטת ההסכמות מול השופטים ולכנס את הוועדה לבחירת שופטים, ובשיתוף פעולה בין הצדדים הוא אף הצליח למנות 162 שופטים, מספר חסר תקדים יחסית לימים אלו. שיטת ההסכמות הצליחה למעלה מן המשוער. חבל שבית המשפט החליט לזנוח אותה. מזה שלושה עשורים רבים טוענים כי בית המשפט העליון מתנהל כ"גילדה" מועדון סגור שלא מעוניין להכניס אליו אנשים אחרים מקבוצות אוכלוסייה שונות שראוי לייצגם שם - לכן הוא פועל למנוע את מינויים של שופטים מקצועיים, משכילים אך מזרם אחר כמו ד"ר בקשי וד"ר ביטון, משום שהם יציבו בפני השופטים את האמת הפשוטה והכואבת.
הרי ידוע לכולנו שהמערכת המשפטית יודעת לצופף שורות נגד מי שלא בא לה טוב, והפרשה החמורה מכל היא כתב האישום ש"נתפר" בעבר לשר המשפטים יעקב נאמן, שהוזז מתפקידו ובסופו של יום יצא זכאי. אחריו עלו על הכוונת השרים חיים רמון ודניאל פרידמן, שלושתם נתפסים כמי ששילמו מחיר אישי על הניסיון שלהם לקדם שינויים ותיקונים במערכת. כשנכנס אמיר אוחנה לתפקידו כשר המשפטים הוא דווקא דאג להרגיע את המערכת ואמר: "אינני מגיע לכאן לא בדחפור ולא בטנק, אני מגיע בידיים חשופות, בלב פתוח ובנפש חפצה...ישנם תחומים בהם מוטב שבית המשפט העליון ימשוך ידו מהתערבות בהם ולהניח זאת למשפט דעת הקהל וציבור הבוחרים בהליך הדמוקרטי". אך גם עליו לא פסחו נציגי המערכת שאיימו בבחינת מידע שייאסף על עיסוקיו בעבר.
הם חלק קטן משרי משפטים ופוליטיקאים שביקשו לקדם שינויים ותיקונים במערכות המשפט אך חששו כי יבולע להם מצד אותה קבוצה שולטת, החל מפרסום כתבות מכפישות בסיוע דוברי המערכת המשפטית הפועלים בכלי התקשורת, עובר לפתיחה בחקירות ו"בתפירת" תיקים כדי להניא אותם מביצוע כל מהלך של שינוי שיחליש את כוחם ועוצמתם של אותם שופטים על כל ניהול ענייני המדינה. למרות שבעברו של השר יריב לוין אין רבב – יהיו שיזהירו אותו שגם הוא צריך לחשוש שמשהו יימצא נגדו. כאן ראוי להזכיר את אמרתו של הנשיא ריבלין שתקף את התנהלות בג"ץ ובתי המשפט: "לא כל ביקורת על מערכת המשפט היא הסתה, הקביעה שפרשנות החוק לא צריכה להיקבע על פי דברי המחוקק בכנסת, יכולה להביא לכך שבסופו של דבר, לא הכנסת, שהיא נציגת הריבון, העם, תקבע את עקרונות העל, אלא שבית המשפט יעשה זאת".
באותה "מהפיכה חוקתית" שהנהיג השופט ברק. בפועל, התברר, התחוללה כאן מהפכה המגיעה לכדי הפיכה של ממש, אשר שוללת מן הריבון את סמכותו הדמוקרטית. המחוקק לא העלה על דעתו מצב שבית המשפט העליון מנסה לקבוע במקום לפרש מהם ערכיה של מדינת ישראל, הכנסת הרי תמיד מוצגת כמכשול, כעיכוב מטריד.
בית המשפט בהתפשטותו לתחומים לא לו, בהתערבותו בסוגיות שבהן אין לו ואסור שתהיה לו כל סמכות, יכרות בסופו של דבר את הענף שעליו הוא יושב ויזעזע את העץ כולו. הוא מביא אותנו במו ידיו למצב שבו לא תהיה ברירה אלא להקים בית משפט לחוקה, שסמכויותיו תוגדרנה בחוק. לא תהיה ברירה, יהיה עלינו לגדור את בית המשפט בסייגים ברורים אשר יגבילו את סמכויותיו. על הכנסת לשוב וליטול לידיה את ההגה שניתן לה מהעם מכוחה של השיטה הדמוקרטית, ולהעמיד במקומם את הגורמים המנסים לקנות להם אחיזה בהגה. אפילו אם מדובר בבית המשפט העליון. יש להגדיר מחדש את כללי המשחק.
המערכת צריכה ללמוד להגיד – טעינו, בואו ננסה לתקן את המערכת ביחד, אך כפי הנראה השופטים לא ממש מעוניינים בהסכמות. יותר קל ופשוט להכתיב את עמדתם בצווים בהתאם לעתירות מוזמנות. ללא ספק! המצב הקיים הוא בלתי נסבל. זו ממש דיקטטורה והמציאות חייבת להשתנות. לכן, בלית ברירה, הקואליציה נדחקת לפינה ושוקלת להעלות להצבעה בקרוב את החוק לשינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים, כפי שאושר בחודש מרץ 2023 לפיו: אין וטו לשופטים, יש רוב לקואליציה, אין אפשרות להשתלטות קואליציונית על בית המשפט, יש גיוון של בית המשפט עם ייצוג לסיעות רבות בכנסת. חשוב להזכיר כי נציגי ראש הממשלה ושר המשפטים ערים לחששות בקרב חלקים מן הציבור לגבי אופייה הדמוקרטי של ישראל.
ויש לומר כי ישראל הייתה ותישאר דמוקרטיה, הכנסת לא תפגע בזכויות אדם, נציגי הממשלה מצהירים כמה פעמים כי הם ישמרו על זכויות האזרח וזכויות הפרט ולא יפגעו באף אזרח. בית המשפט חייב לקבל גיוון ולהכניס אליו אוכלוסיות שעד כה היו ממודרות. זו מטרת החקיקה, בעצם זו הייתה גם מטרת הרפורמה המקורית, נקוה שקברניטי המשפט ישכילו להבין כי הממשלה מבקשת להתפשר ולמשול אך לא להתקפל ולהתבטל בפניהם, וישנו את התנהלותם האגרסיבית כנגד כל מי שמבקר אותם. ונתפלל שלא נצרף גם את השר לוין לאותם שרי המשפטים שביקשו לתקן ולחולל שינוי - ושילמו מחיר כבד, פצע לכל החיים. אנו מעדיפים כמובן את הפשרה וההסכמות על פני יריבות מתמדת שתוביל למשבר חוקתי שיפגע בכולנו.
ד"ר איתן לסרי מומחה לממשל ומדיניות ציבורית, שימש כיועץ לראשי ממשלה