ישראל נקלעה למערכה קיומית שהחלה כבר לפני כמה שנים. התפשטותו של שיח שנאה מקטב ומפלג יצרה סדקים, המהפכה המשטרית וקונפליקטים מהותיים סביב נושאי יסוד כמו חוק הגיוס חילקו אותנו לשני מחנות. והאסון של 7 באוקטובר, שנמשך יותר משנה, מותיר אותנו הלומים, מדממים וכואבים, כשהאופק נראה מדאיג.

לצד המלחמה הצבאית בכמה חזיתות, ונוסף על המחלוקות האידיאולוגיות הפנימיות, מתחוללת מלחמה נוספת, מתישה וקשה, שנמשכת כבר כ־30 שנה, בין ותוך כדי המלחמות. המלחמה בעוני.

אין במלחמה זו צבא מגויס, צווי 8 או תקציבי רכש, אין אסטרטגיה, תוכניות ויעדים, ואין גם קבינט שידון בדרכי פעולה ובמדיניות היום שאחרי. אין אפילו אויב ממשי, ובוודאי אין מנצחים. אבל יש בה מפסידים. בערך 2.75 מיליון כאלה – עניים.

עיקר הנפגעים, פיזית ונפשית, הם ילדים, הורים יחידנים, משפחות בפריפריה הגיאוגרפית והחברתית, ניצולי שואה וקשישים נזקקים, שהמציאות שלהם היא מאבק הישרדות תמידי.

כשפורצת מלחמה והמשק נקלע לסחרור, ההשלכות הכלכליות דרמטיות. העלות הכבדה של העימות הצבאי ותהליך השיקום הממושך שיידרש, כשברקע אינפלציה, חשש למיתון, ריבית גבוהה ועליית מחירים חדה, מביאים אותנו אל סיפו של משבר כלכלי.

עבור העשירונים הנמוכים והאוכלוסיות המוחלשות, המשמעויות הרסניות. העוני מעמיק וההתמודדות עם המצוקה מאיימת להכריע משפחות רבות.

באופן מפתיע כמעט, ממדי העוני ואי-הביטחון התזונתי נותרו עצומים, אך יציבים השנה. ההסבר לכך טמון בקרב הבלימה שניהלה החברה האזרחית, בסיוע בגובה כמיליארד שקלים שהגיע לשטח וכן בתשלומים הממשלתיים למפונים, למשרתים במילואים ולעסקים, שחלחלו בחלקם לשכבות המוחלשות.

היה יכול להיות הרבה יותר גרוע, וכנראה עוד יהיה, ברגע שההתערבות הממשלתית והאזרחית תחזור לממדיה בימי שגרה. עבור חלק, המשבר יהיה זמני והם יצליחו להזדקף שוב. אחרים ישקעו לחובות ומצוקה שמהם יהיה קשה לטפס בחזרה. עשרות אלפים במעמד הבינוני-נמוך נמצאים בסיכון לכך.

לממשלות ישראל לא אכפת מהעניים. עוגת התקציב מלמדת שסדר העדיפויות הלאומי אינו כולל צדק חלוקתי. הממשלה לא רק שלא הקצתה מימון ייעודי של צרכים חיוניים דרך ארגוני הסיוע בזמן המלחמה, אלא אישרה תקציב אנטי־חברתי הכולל גזירות קשות שיפגעו במעוטי היכולת, ובראשן העלייה הצפויה בגובה המע”מ, הקפאת קצבאות הילדים, עלייה בדמי הביטוח הלאומי וכנראה גם קיצוץ חד בכלל השירותים הממשלתיים. הנרטיב של משרד האוצר שלפיו “כולם יישאו בקיצוץ” תואם למציאות בערך כמו “כולם נושאים בנטל”.

ניצחון מוחלט כבר לא יהיה בזירה הצבאית, אבל ניצחון כלשהו מתחייב, פשוט כי אין לנו ברירה אחרת. מדובר, הרי, במלחמה קיומית. גם החוסן הפנימי וערכי יסוד כסולידריות וערבות הדדית הכרחיים להמשך המפעל הציוני. המלחמה בעוני היא קיומית ועוד איך עבור מאות אלפי משפחות שמתמודדות איתה. בזירה הזו, נכון לעכשיו, מסתמן הפסד מוחלט. 

הכותב הוא מנכ"ל ארגון "לתת"