פניה של אילנה דיין זהרו. וואו, וואו, איזה סקופ אני מכינה לכם, סיפרה בפרומואים, גילויים שכמותם לא היו אני מביאה מתוך הליבה של הבית בבלפור. חכו, חכו, אל תחמיצו – כמו שידרה שוב ושוב בסמכותיות, שלא לומר ביהירות, לצופי הערוץ ששם לו למטרה להפיל את הממשלה.
הסתקרנו גם אנחנו, מתוחים לקראת השעה היעודה. האם תקדם א. דיין את קיצו של שלטון “הדיקטטור”, לשמחת מפגיני בלפור וקפלן? האם גם אחד כמוני, שמאמין בדמוקרטיה, בבחירות חופשיות, בהכרעת רוב העם, ישנה את דעתו על לגיטימיות הממשלה המכהנת והעומד בראשה?
צפיתי בדבקות בשתי גיבורות הכתבה – שרה נתניהו וחני בליוויס. את חני הכרתי במקצת. היא הייתה אימת הליכודניקים, שרים, חברי כנסת וסתם עסקנים. שרתית של הגברת, שער הכניסה אל הבוס. האישה החזקה של המצודה. מעטים אהבו אותה, הרוב יראו מפניה, נזהרו לבל יסתבכו עימה. נאמנות עד מוות ממחלת הסרטן הנוראה.
שיחותיה הרגישות, האינטימיות, הפנימיות, עם אשת ראש הממשלה, הודלפו לרכש החדש של ערוץ 12, ספי עובדיה. איך התגלגלו לידיו? לא ברור. עיתונאי אינו מוסר מקורותיו. עיתונאי חי מהדלפות. ספק אם נעשתה כאן עבודה עיתונאית מאומצת. המידע נמסר (או נמכר) לפרסום, ככל הנראה כמעין נקמה במעסיקתה של חני, תנועת הליכוד והעומד בראשה, על כך שפוטרה שבועות ספורים לפני פטירתה.
אל תגידו לא ידענו - הטבה מיוחדת למי שרוצה ללמוד אנגלית. לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות<<
כדי להעצים את גודל הסקופ, את חומרתו, הוסיפו לתמליל מוזיקת רקע קודרת, כמו לקוחה מסרטי אימה, וצילומי רקע בדיוניים בשחור־לבן. כך ניפחו את הכתבה, במטרה להשחיר עוד יותר את ראש הממשלה וסביבתו. מציצנות בִּמְרָעָהּ. מה אנו למדים מהפרשה ה”עובדתית” הזאת?
ראשית, אכן (וזה לא חדש), רעיית ראש הממשלה מעורבת באופן חסר תקדים בענייני המדינה. ראש הממשלה מוקף ביועצים חשודים, שמי יודע מה יספרו ויגלו בבוא היום. ראו מקרה ניר חפץ, ששוב ושוב מופיע על המסך עם רכילויות מבפנים, או יוסי לוי שמפרסם מאמרים עוינים על הבוס לשעבר. חני המנוחה דווקא נשארה נאמנה.
בסך הכל ראינו גם שמענו דברים ידועים למדי, אומנם מטרידים, על ההתנהלות מאחורי הקלעים בבית משפחת נתניהו. על מעורבותה הטורדנית של שרה בענייני לשכת ראש הממשלה והליכוד, כשב”עובדה” הזאת נתניהו עצמו נמצא כמעט מחוץ לתמונה. אין זה סוד שביבי שונה באופיו מכל ראשי הממשלה שקדמו לו, בוודאי אלה מהליכוד: בודד בצמרת; מקרין עוצמה וסמכותיות; כושל בעניינים פעוטים, מעצבנים; שורד מהמורות ומכשולים קשים, בעיקר מבית; מתעלם מרעשי רקע ארסיים נגדו; רק לעיתים יוצא מגדרו; מוביל את המדינה מול חזיתות האויב, גם אל כתר החרמון.
מבקריו עושים כל מאמץ להפילו. רוב התקשורת והאקדמיה נגדו, בית המשפט גוזל את זמנו, והוא אינו נרתע. אפילו מתכוון ככל הנראה להתמודד גם בבחירות שיתקיימו בעוד שנתיים. וכי מה הפלא? הסקרים מתמידים להציג את התמיכה העקבית בו. הציבור תוהה, מי בכלל יכול להחליפו.
“צריך להעניק לספי עובדיה פרס פוליצר”, התלהבה עיתונאית לשעבר. היא כתבה כך לא מסיבות תקשורתיות, כמו מהיותה חלק ממחנה השנאה למנהיג הימני, שאפילו דיין לא מצליחה להפיל. “פרס סוקולוב לספי”, הוסיף קולגה שלה. אבל העובדה היא שלא היה פה מאמץ תחקירי יוצא דופן. התכתבויות שנמסרו לעיתונאי, שעיקר מלאכתו לתמלל אותן, ואולי אף לצנזר משפטים שלא תאמו את האג’נדה של “עובדה”. לשדר היה צריך, לנפח ולהגזים – לא ולא.
בימים אלה מתקדמים תחקירי שבעה באוקטובר הארור. התמונה המתבהרת קשה: תמונת “הכל בסדר” בעזה, כפי שהוצגה ערב המחדל לראש הממשלה. כישלון הצבא זועק לשמיים. השאננות, הבלגן, הבלבול, ההיסוס, העיכוב, חוסר התפקוד, שהמיטו עלינו את האסון הכבד. כל זה אכן קרה במשמרת של נתניהו, אבל כשאין מציגים לו ברגעי האמת תמונת מצב אמיתית, ולא כל המידע המודיעיני מגיע לידיעתו לפני המחדל ובמהלכו – כובד האשמה על מפקדי הצבא רב עוד יותר. את מלוא התמונה יכולה לברר רק ועדת חקירה ממלכתית. נתניהו מתנגד לה, ויש לו סיבה טובה לכך. הכמעט־נתק בין מערכת המשפט למערכת השלטון מביא לכך שלראש הממשלה מראש אין אמון מלא במי שירכיב את הוועדה ובמי שיעמוד בראשה. ואף על פי כן, אין מנוס ממנה. גם את “עובדה” מצליח הקוסם נתניהו לעבור בשלום. פניו לעיקר.