אנחנו חיים במציאות הפוכה – בישראל בפרט ובעולם המערבי בכלל. ארגון של בירוקרטים בלתי נבחרים שמכונה "האיחוד האירופי", וכמוהו המוסדות הבינלאומיים האחרים שמובילים את העולם, מממן הפגנות "בעד דמוקרטיה". טוב, זה קצת פחות ציני מ"יוצאי שב"כ למען הדמוקרטיה", ובכל זאת: במסווה של קידום ערכים ליברלים שהלכו רחוק מאוד למחוזות הטירלול הפרוגרסיבי בעידן ממשל ביידן, כל "הלוחמים למען הדמוקרטיה" בעולם המערבי נלחמים באמת בכל כוחם נגד רצון הרוב, נגד רצונו הברור של רוב העם הפטריוטי ולעיתים קרובות מדי גם נגד השכל הישר.
על פי טענת רוב כלי התקשורת ונציגי הפרוגרס אויבי ומחריבי הדמוקרטיה הם דונלד טראמפ, ויקטור אורבן ובנימין נתניהו, מנהיגים אהודים שמתמודדים מול ממסד ותקשורת עוינים באופן יוצא דופן. מדובר בטקטיקת הפחדה – מי מאתנו רוצה להיחשב לאנטי דמוקרט, אויב הדמוקרטיה ועקרונות של חופש, שוויון וצדק? מי רוצה להתגאות במנהיג עבריין פורע חוק?
האמת היא אחרת. אכן יש ציבור (קטנטן) שאוהב להיות פרובוקטור בכל מחיר, אך הרוב (העצום) אינו כזה, אין בו חיבה לפרובוקציות והוא לא שמח כששונאים אותו. במילים אחרות: הפופולאריות הגדולה של המנהיגים (שנבחרו דמוקרטית, בבחירות חופשיות) בארה"ב, בישראל ובהונגריה מתרחשת למרות שרוב תומכיהם מודעים לפגמים באישיותם אבל עם זאת מכירים בכך שהם האופציה הכי טובה שיש להם כרגע (או האופציה הפחות גרועה).
חלק מתומכי טראמפ, נתניהו ואורבן מטילים ספק בהתנהלותם מבחינה אתית או המשפטית בסוגיה ספציפית כלשהי. ישנה גם ביקורת פנימית לעיתים בנוגע לקבלת החלטות והתנהלות ברמה הציבורית או האישית. כי מי לא טועה, וכמה טועים כל המבקרים הגדולים של המנהיגים האלה?
בעידן הקודם, שבו הממסד הישן שלט בערוצי התקשורת המשמעותיים, כל זה לא היה מתרחש. הקאמבק של נתניהו לשלטון ב-2009 התרחש בתחילת עידן הרשתות החברתיות עם עליית פייסבוק, בחירתו של טראמפ לנשיאות ב-2016 יוחסה לעליית טוויטר. אבל מה לגבי בחירות 2024?
בעוד בחירות 1960 נחשבות לבחירות הטלוויזיוניות הראשונות עם עליית קנדי בעקבות העימות הטלוויזיוני הראשון מול ניקסון, ישנם מומחי טכנולוגיה ותרבות בארה"ב המצביעים על בחירות 2024 כבחירות האינטרנטיות החדשות, כלומר התקשורת החדשה הבלתי מתווכת, בה כל אדם הוא גוף תקשורת בפני עצמו, וכבר אין תקשורת ממסדית מתווכת אמינה. בעידן האינטרנטי יש בינה מלאכותית ופרסומים כוזבים (פייק ניוז), והציבור לא בהכרח מאמין אוטומטית לכל תמונה וסרטון. לעיתים קל לחשוד שסרטונים בושלו ונערכו על-פי הזמנה באמצעים טכנולוגים חדשים.
המדיום הוא המסר ( "The medium is the message") אמר וכתב הפילוסוף מרשל מקלוהן לפני 60 שנה, בדצמבר 1964. הביטוי מתייחס לכך שלא תוכן התקשורת ("המסר") הוא המכריע בהתקבלותה ובהשפעתה, אלא אופיו וסוגו של אמצעי הקישור: "המדיום". ההצלחה של טראמפ קשורה לתמיכתו של אילון מאסק ורשת X אבל גם לא פחות לג'ו רוגאן והפודקאסט המצליח שלו (למעלה מ-10 מיליון מנויים ו-278 מיליון צפיות).
אפרופו רשת X ואילון מאסק, שימו לב כיצד האיש העשיר בעולם יכול בפוסט אחד ברשת שלו להפעיל לחץ עצום על מחוקקים רפובליקנים ודמוקרטים כדי להעביר חוקים ולקבוע מדיניות. כך קרה השבוע עם העברת התקציב בקונגרס, רק אחרי שמאסק דרש גרסה זמנית מקוצצת ומוגבלת של התקציב שיעבור. הוא גם חגג את ההישג שלו. לטעמי זו עדות מסוימת כי אפשר לטעון כי המשטר ששולט בחיינו הוא "איקס-קרטיה" X-Cracy.
ומה המסר של המדיום האינטרנטי? אשליה של חופש. זהו עידן מתעתע – אנחנו לכאורה חופשיים מתמיד מצד אחד, אבל בעצם כלואים מתמיד מצד שני. יכולים לעבוד מהבית או מאתר נופש בכל נקודה על כדור הארץ בלי בוס זועם על הראש וגם לקבוע לעצמנו איזה תכנים ומוזיקה בספוטיפיי או ביוטיוב בא לנו לצרוך, ואנחנו כבר לא תלויים בטעם והפוליטיקה של מנהלי ערוצי הרדיו והתכתיבים והכפיות שלהם.
רק שברגע שאחזנו בטלפון נייד וחכם כבר אין לנו פרטיות באמת, כמו שלא היתה בדמוקרטיות המערביות מאז הקמתן במאה ה-18 ועד לתחילת המאה ה-21. בעידן האינטרנטי גבולות השליטה העצמית שלנו כל הזמן במבחן, דופאמין מופרש כל הזמן; יש רגעי אופוריה לצד המון דיכאון, אצל צעירים במיוחד ועולה וחוזרת השאלה: עד כמה אתה באמת שולט בחייך או נשלט באמצעות המסכים? עד כמה אתה חופשי או משועבד, כי כמעט כולנו מחוברים ברמה האישית/חברית/מקצועית בקשרים שמגבילים את עצמאותנו המוחלטת.
בעבר הגדרתי חמישה תנאים על מנת להיות אדם חופשי באמת: לא לפחד מה יאמרו עליך, לא לפחד ממחיר אישי/משפחתי/חברי/תעסוקתי, לא לפחד מהאמת, לא לפחד מהמוות ואחרון חשוב וחביב: לקחת אחריות לדבריך ולמעשיך. נדמה לי כי בעידן הפוסט-אינטרנט – הכול קל מתמיד, מצד אחד, אבל מצד שני הכול קשה מאי פעם. בעידן פוסט-דמוקרטי עם טכנולוגיה עתידנית ששולטת בנו אנחנו צועדים לעבר הלא נודע המרתק.