“כשעיניים איריות מחייכות” הוא פזמון נחמד משנות ה־50 של המאה הקודמת. אך העיניים האלה כבר אינן מחייכות לעבר ישראל. בזמן המאבק של היישוב היהודי בארץ ישראל בממשלת המנדט הבריטית ראינו באיימון דה ואלירה, מראשי המאבק האירי לעצמאות, דמות נערצת וראויה לחיקוי. לא ידענו שאותו דה ואלירה, אז כבר ראש ממשלת אירלנד העצמאית, ושר החוץ שלו, ביקרו בשגרירות הגרמנית בדבלין ב־1945 כדי להביע תנחומים על מותו של היטלר. גם לא היינו מודעים לכך שבמלחמת העולם השנייה היו לאומנים אירים ששיתפו פעולה עם הנאצים, ושעוד לפני כן, ב־1938, כשסימני המלחמה המתקרבת כבר ניכרו בבירור, אירלנד דרשה מבריטניה להעביר לידיה שלושה נמלים באוקיינוס האטלנטי. דרישה זו מולאה, בניגוד, אגב, לדעתו של חבר פרלמנט בודד בשם ווינסטון צ’רצ’יל, ועם פרוץ המלחמה היא פגעה קשות במאבק נגד צי הצוללות הגרמני שחסם את השינוע של אמל”ח ומזון לבריטניה, שנלחמה על חייה.
כל זה לא עמד לנגד עינינו בזמנו, אך ודאי לא העלינו בדעתנו שאירלנד החופשית תהפוך ביום מן הימים לאחת המדינות העוינות ביותר לישראל החופשית. נהפוך הוא, סברנו שהמאבק האנטי־קולוניאליסטי נגד בריטניה יהווה גורם מאחד, אך נכזבנו. למעשה, אירלנד נקטה ונוקטת עמדות אנטי־ישראליות יותר מרוב המדינות באירופה ובעולם המערבי כולו.
היא לא הכירה בישראל עד 1963 וכוננה יחסים דיפלומטיים עימה רק ב־1975. כפי שמציין ההיסטוריון סיימון סבאג מונטיפיורי, “בקרב חוגים שונים בציבור ובחלקים מהממשלה האירית ניכרת עוינות בסיסית לעצם קיומה של ישראל, שמתבטאת ביחס חד־צדדי ובשימוש במליצות אנטישמיות, בהיטפלות לסטודנטים יהודים ובקבלת הקו התעמולתי הכוזב של חמאס”. גם אחרי הזוועה של 7 באוקטובר לא חל שינוי מבחינה זאת, אלא להפך. ההתבטאויות האנטי־ישראליות והפרו־פלסטיניות גברו, ובמאי השנה אירלנד אף הכירה ב”מדינה הפלסטינית” ונשיא הרפובליקה האירית, מייקל היגינס, אף האשים את ישראל בכוונות להקים יישובים על אדמת מצרים.
בתגובה לכל זאת, ישראל סגרה את שגרירותה בדבלין, והשגרירה היוצאת אמרה שמבחינתה היא לא יכלה ולא רצתה “לייצג את המדינה בתקופה שבה כולנו מרגישים חסרי אונים”, התבטאות מוזרה משהו מצד דיפלומט ישראלי. גם אם הייתה זאת תחושה מובנת, סגירת השגרירות הייתה שגיאה וצעד שיכול להתפרש דווקא ככניעה למגמות נגדנו.
לשגרירויות יש מטלות רבות ומגוונות — לא רק לייצג מדינה בפני מדינה אחרת בתחומים המדיני, הכלכלי, התרבותי וכו’, אלא גם לקיים קשר עם אזרחיה שלה המתגוררים והעובדים באותה מדינה וכן עם בני המקום שאינם שלמים עם המגמות האנטי־ישראליות של ממשלתם. גם הקהילה היהודית היא גורם שיש להתחשב בו אם ישראל מתייחסת ברצינות לשליחותה כמדינת העם היהודי.
איננו מתכוונים, למשל, לסגור את שגרירותנו בטורקיה, שאיננה מפגרת אחרי דבלין בעוינות כלפי ישראל וגם איננה מסתירה את תמיכתה בארגוני הטרור הפלסטיניים. קיום שגרירות אינו ביטוי לאהבה או לסימפטיה, אלא סימן לריבונות. צריך ללמוד מהעבר — בכל פעם שסגרנו שגרירות, או נמנענו מלפתוח שגרירות חדשה מסיבות פוליטיות או אידיאולוגיות, כביכול, כמו בספרד בזמנו, שילמנו על כך מחיר מדיני כבד. ספרד, לדוגמה, ניצלה את סירובנו כדי להדק את יחסיה עם העולם הערבי (וידוי אישי: אני עדיין מכה על חטא שגרמתי בזמנו לסגירת השגרירות בקוריאה. נאלצנו לחכות זמן רב לפתיחתה מחדש).
במקרה של אירלנד, יש סיבה נוספת להמשך קיום השגרירות: טביעת האצבעות הבולטת של האירים בארצות הברית. לרוב הנשיאים האמריקאים מאז ג’ון קנדי יש שורשים איריים, וגם בין חברי הקונגרס האחוז של אמריקאים ממוצא אירי נכבד. כפי שיש בארצות הברית שדולה פרו־ישראלית, קיימות בה שדולות רשמיות או רשמיות פחות התומכות באירים.
גם על התרבות האמריקאית, כפי שמעיד השיר שהוזכר בפתיח, החותם האירי מורגש. מול כל “כנר על הגג” יהודי יש מחזות וסרטים רבים עם רקע אירי. עם זאת, העוינות בין ירושלים לדבלין לא השתקפה מעולם בצורה כלשהי בזירה הפוליטית האמריקאית, ונקווה שכך יישאר — אדרבה, אולי נוכל דווקא להסתייע בסנטימנטים הפרו־איריים בארצות הברית כדי להדוף את הסנטימנטים האנטי־ישראליים באירלנד.