מאז ימי בראשית התחוללו מהפכות של קדמה וחדשנות ששינו את העולם. אבל מאז ימי בראשית, רק האדם לא השתנה. האדם הבראשיתי והאדם בן זמננו דומים הם, ברגשות, בתאוות, ביצרים, במאבקי הכוח, בצרות העין, בקנאות ובשנאות. המשפחה הבראשיתית והמשפחה בת זמננו, גם הן דומות, בסכסוכים, בריבים, בנתקים ובקרעים.
הנה סאגה משפחתית של קרע ונתק בין אחים, רוויה בקנאה, שנאה וכמעט רצח בפרשת יוסף ואחיו בספר בראשית: "וַיּוֹסִפוּ (האחים) עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ (יוסף), עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו... וַיְקַנְאוּ בוֹ, אֶחָיו... וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ. וַיֹּאמְרוּ, אִישׁ אֶל אָחִיו: הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא. וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ, וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת".
אין חדש תחת השמש. הכל כבר מוכר: קנאות, סכסוכים, קרעים וניתוקים בין אחים ואחיות במשפחה. בימים ההם בזמן הזה. הנה כי כן, הקרע בין אחים במשפחה מתכתב עם הקרע בין אחים בעם. איחוי הקרע בין אחים, במשפחה ובעם, יבוא ממקום של יוזמה והשתדלות, לבקש את אחינו הרחוק והמנוכר: "וַיֹּאמֶר (יוסף), אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ; הַגִּידָה נָּא לִי, אֵיפֹה הֵם רֹעִים".
זה יכול לקרות רק במפגש פנים אל פנים, שיש בו רצון כן של אחים, להקשיב ולנהל שיג ושיח אמיתי ורגיש. הקרע הוא ייצוג של חושך ואילו האיחוי הוא ייצוג של אור. דומה שהמלחמה בין האור לחושך היא מלחמה פנימית שמתרחשת בפנימיותנו, אך היא גם זולגת למלחמה של האור בחושך במרחבי המשפחה, העם, האומה והמדינה. עלינו להאמין, שכל עוד הנר דולק, אפשר לתקן.
בימים הרי גורל אלו, של מלחמה של בני האור בבני החושך, הנמשכת כבר 450 ימים, מהדהדת המחלוקת הידועה בין בית שמאי לבית הלל על אודות סדר הדלקת נרות החנוכה.
כך מלמדנו התלמוד: "בית שמאי אומרים, יום ראשון מדליק שמונה, מכאן ואילך פוחת והולך ובית הלל אומרים יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך".
המחלוקת בין בית שמאי לבית הלל איננה טכנית או פרוצדורלית, אלא מתמקדת בשאלה: כיצד מגרשים את החושך והרוע בעולם? בית שמאי אוחזים בתפיסה הטוטאלית שגורסת שיש להנחית מכת אש עוצמתית של אור כבר בהתחלה ובאופן כזה נגרש מיד את החושך. לעומתם, בית הלל אוחזים בתפיסה התהליכית הבנויה על שלבים. מתחילים באור אחד וכך מיום ליום מוסיפים יותר עוצמה של אש ואור.
המחלוקת בין בית שמאי לבית הלל מאופיינת כמחלוקת לשם שמיים. המחלוקת ביניהם בנושאים שונים לא מנעה מהם לקיים ביניהם יחסים טובים אישיים של אחווה ורעות, ואפילו ילדיהם נישאו זה לזה. בימים הרי גורל אלו של מלחמה, דומה שגישותיהם של בית שמאי ובית הלל דרות בכפיפה אחת, שלובות זו בזו ומאתגרות את מנהיגינו, המתמודדים עם מציאות מורכבת ביותר, באימוצן של שתי הגישות כאחת – הטוטאלית והתהליכית.
עלינו - כולנו, רק ביחד, רק באור, לגרש את החושך שהשתרר עלינו באבחת חרבות הברזל. עלינו – כולנו - במשפחה, בעם ובמדינה, לגרש מתוכנו את חושך הקנאה, השנאה והקרע שבקרבנו, כבשירה של שרה לוי תנאי: "בָּאנוּ חֹשֶךְ לְגָרֵשׁ. בְּיָדֵינוּ אוֹר וָאֵשׁ. כָּל אֶחָד הוּא אוֹר קָטָן, וְכֻלָּנוּ - אוֹר אֵיתָן. סוּרָה חֹשֶךְ, הָלְאָה שְׁחוֹר, סוּרָה מִפְּנֵי הָאוֹר".
ספר בראשית שולח אלומת אור לכל אחד מאיתנו וקורא את קריאת האיחוי, "אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ". כי במלחמה הפנימית שבתוכנו רק האור שבתוכנו חייב לנצח. למה? כי אין לנו ארץ אחרת.
הכותב הוא מנכ"ל עמותת מְלַבֵּב וחבר הנהלת החברה לחקר המקרא מייסודו של דוד בן־גוריון