טראומות המלחמה אינן מסתיימות בהפסקת אש. להפך, כשהרעש החיצוני נרגע, מתחילים לצוף הקולות הפנימיים, הכאב הפנימי והמראות הקשים והטראומטיים.
חיילים שחוזרים מהמלחמה, אזרחים שחוו אובדן או חששו לחייהם ואנשים עם חרדות – כולם עשויים להתמודד עם כאב נפשי רב דווקא לאחר שהמצב חוזר ל”שגרה”. להערכת גורמי המקצוע, המספרים צפויים לעלות בעתיד הקרוב בשל הירידה בעצימות המלחמה.
לוחמים שהם חיילים בודדים, שחוו אבידות קשות בשדה הקרב, מוצאים עצמם לעיתים קרובות מול ארבעה קירות בלבד, ללא משפחה וחברי ילדות תומכים. לפעמים אין להם אפשרות לפרוק את המטען ולמצוא מזור לנפשם, ולו במידה מוגבלת, באמצעות שיחה עם סביבתם הקרובה.
אני מציין זאת כדי להדגיש בפני הנמצאים בקרבת השבים משדה הקרב את חשיבות השיח עם אותם חיילים בודדים. שיח פתוח, שנותן מקום גם למצוקות החבויות עמוק בפנים.
מחלת האובדנות סמויה מן העין ולעיתים פורצת באופן פתאומי, כמו התקף לב. פעמים רבות הסביבה אינה מזהה את הסימנים, ולעיתים גם האדם עצמו אינו מבין שהוא זקוק לעזרה. בדיוק כאן החברה שלנו חייבת להיות ערנית, לפקוח עיניים ולב ולהקשיב למה שקרה וקורה לחוזרים מהמלחמה. ואז, ככל שצריך להתערב – להושיט יד ולספק את התמיכה הנכונה.
אני מלא הערכה לעמותות ולאנשי המקצוע שעוסקים בהצלת חיים, אך כדי להגיע לכל מי שזקוק לעזרה, המדינה חייבת להוביל. כאחראית לגורלם של אלה ששלחה לשדה הקרב, עליה להשקיע תקציבים, להכשיר אנשי מקצוע ולחזק את השיח הציבורי על מצוקה נפשית, כדי שאף אחד לא ירגיש לבד, ובוודאי לא ירגיש בדידות חונקת שתגרום לו, חלילה, לעשות מעשה שאין ממנו חזרה.
ולכם, שחווים תחושות קשות וקושי בתפקוד היומיומי, חשוב לי לומר: אתם לא לבד. יש מי שדואג לכם. גם אם נדמה לכם שהכל מסביב חשוך, זכרו שיש מי שמוכן להקשיב ולעזור. לעיתים, שיתוף קטן יכול להציל חיים ולשנות את כל התמונה. אל תתביישו לפנות, אל תחששו מלבטא את כאבכם. תמיד יהיו שם אוזן קשבת ולב פתוח שיעזרו לכם לצאת מהמצוקה.
לצערי, אנחנו לא יכולים למנוע טראומות, אבל אנחנו יכולים להבטיח שלא ננטוש אף אחד להתמודד לבדו. תמיכה נפשית היא חובה מוסרית המצילה חיים.
הכותב הוא חבר כנסת מטעם "יש עתיד" ואלוף (בדימוס). המאמר הוא חלק מפרויקט לחנוכה של תנועת מש"ה הפועלת להפחתת מעשי האובדנות בישראל