בקיץ 92', לאחר כינון ממשלת העבודה השנייה, מינה ראש הממשלה דאז יצחק רבין את פרופ' איתמר רבינוביץ לעמוד בראש צוות המשא ומתן לשיחות השלום עם סוריה. רבינוביץ, מומחה עולמי להיסטוריה של המזרח התיכון, הסתער על המינוי בחדווה. "חקרתי את סוריה במשך שנים", הוא מספר, "והרעיון שאולי יהיה אפשר להביא לשיתוף פעולה בין סוריה לישראל מאוד קסם לי".
באמת חשבת שיש סיכוי להסכם שלום עם סוריה?
"זה כמעט קרה. השאיפה הייתה להגיע להסכם שלום עם כל ארבעת השותפים: הסורים, הירדנים, הפלסטינים והלבנונים. היה ברור שלא עושים שלום בבת אחת עם כולם ושצריך להתחיל במקום אחד, אז יצחק רבין וגם האמריקאים העדיפו לנסות קודם עם הסורים או הפלסטינים. באותה תקופה לא ירדן ולא לבנון היו מועמדות לצעד הראשון, ודווקא סוריה נראתה כסכסוך פשוט יותר מהעימות הלאומי בין ישראל לפלסטינים".
למרות השליט הרודן חאפז אל־אסד?
"אסד נחשב לנושא ונותן קשוח, אבל שליט שמקיים הסכמים. הסכם הפרדת הכוחות שסגרנו איתו ב־74' קוים על ידיו באדיקות. לכן חשבנו שאם נצליח למשוך את סוריה מהציר האיראני, נשיג את המפתח לשינוי גיאופוליטי באזור".
ומה קרה בפועל?
"היה משא ומתן לא קל, שנמשך כמה חודשים, ואז נתקענו. הסורים אמרו לנו בשמו של אסד שהוא מוכן לעשות שלום אבל לא מוכן לפרט למה הכוונה במילה 'שלום' בטרם נתחייב לנסיגה מלאה מרמת הגולן, ותשובתנו הייתה שלא מתחילים משא ומתן מהשורה התחתונה. לשורה התחתונה מגיעים בסוף וגם אם לא נגיד שלא נסכים לסגת מרמת הגולן, בואו נראה מה קורה לפני כן ומה מקבלים בתמורה".
כיוון שהערוץ הסורי נכשל, רבין פנה לפלסטינים ולהסכם אוסלו. "כמעט היינו בשלים לחתימה ועדיין רבין רצה לנסות עוד הזדמנות אחרונה למסלול הסורי. כדי לפרוץ את המבוי הסתום, הוא נתן למזכיר המדינה האמריקאי וורן כריסטופר את מה שנקרא 'הפיקדון', שמשמעותו: נכונות היפותטית מותנית לסגת מרמת הגולן תמורת הסכם שלום מספק וסידורי ביטחון מספקים עם סוריה".
היית נוכח שם, איך זה התנהל?
"בדרך כלל פגישה בין ראש ממשלה לבין נשיא או מזכיר מדינה בדרג כזה מתחילה בפגישה קטנה שבה משתתפות שתי הדמויות העיקריות ומולן שני רשמים. הפעם היו ראש הממשלה רבין, מזכיר המדינה האמריקאי כריסטופר, דניס רוס כרשם האמריקאי ואני הרשם הישראלי. בחדר הסמוך ישבו עוד חמישה־שישה ישראלים, כמו שמעון פרס ואהוד ברק ומספר דומה של אמריקאים בכירים מאוד. בדרך כלל השיחה הקצרה הפרטית יותר אורכת כמה דקות, אבל זו ארכה כחצי שעה, ואז רבין זרק פצצה: הוא אמר למזכיר המדינה, 'מחר, כשאתה נוסע לדמשק, תשאל את חאפז אל־אסד אם בהינתן שהוא יקבל את מה שהוא רוצה, הוא ייתן לי את מה שאני רוצה'.
זה נקרא בלשון דיפלומטית 'הגישה ההיפותטית', כששני הצדדים מפקידים אצל מתווך אמין את העמדות שלהם והמתווך מנצל אותן כדי לקדם את המשא ומתן. אני זוכר שכשיצאנו מהחדר אחרי שרבין נתן לכריסטופר את הפיקדון, והלכנו לכיוון חדר הישיבות של הממשלה, אמרתי לדניס רוס, למרות שאני לא חובב אמירות דרמטיות, 'כרגע שמענו את משק כנפי ההיסטוריה, כי רבין נתן לכריסטופר את המפתחות לשלום עם סוריה'. זה היה רגע יחיד במינו".
מהם התנאים שרבין הציב להסכם השלום?
"רבין תיאר הסדר שלום עם תיקונים ותנאים, דרש שהנסיגה תהיה לאורך חמש שנים, שבשלב הראשון לא יפנו אף יישוב ושסוריה תציג נורמליזציה כדי להטמיע בדעת הקהל הישראלית שהמדינה הסורית כבר לא ארץ אויב. הוא גם דרש סידורי ביטחון מסיביים כדי לפצות את ישראל על הירידה מהרמה. ובכל הזמן הזה, רבין חזר ואמר לכריסטופר כמה וכמה פעמים: 'תשים את ההצעה ההיפותטית שלי בכיסך, אל תניח אותה על השולחן'. הוא חזר והדגיש את זה שוב ושוב, ואז כריסטופר נסע לדמשק וחזר אחרי יומיים".
ומה הוא הביא?
"הוא אמר לנו, יש לי חדשות טובות, אסד מסכים עקרונית, אבל לכל נקודה שרבין העלה יש לו השגות. נסיגה לא בחמש שנים אלא בחצי שנה. סידורי ביטחון הדדיים, כי סוריה היא הקורבן וישראל היא התוקפן. הוא גם לא אוהב את המילה 'נורמליזציה', כי בשפה הסורית יש לה משמעות של אילוף סוסים וזה מעליב. וככה התחילה מסחרה, ולכולנו היה ברור שכריסטופר לא השאיר את ההצעה ההיפותטית של רבין בכיס אלא הניח אותה מיד על השולחן, שזו טעות קולוסאלית".
למה מזכיר המדינה האמריקאי עשה את הטעות הזאת, הרי הוא היה מספיק מנוסה כשהביא ב־74' את הסכם ההפרדה בין ישראל לסוריה.
"כי אצה לו הדרך. כשהוא עבד על הסכם ההפרדה, זה לקח לו חודש שלם שבמהלכו הוא דילג בלי הפסקה בין ירושלים לדמשק עד שהצליח להשיג הסכם. הפעם הוא ניסה לקצר תהליכים וקיצץ בעמדה הישראלית. היה ברור שרבין כבר לא סומך עליו כמתווך, ובאמת הוא נטש את המסלול הסורי ונתן אור ירוק להשלים את החתימה על אוסלו".
איך הסורים הגיבו כשההסכם הראשון נעשה לבסוף עם הפלסטינים?
"הם כעסו, בפרט כשההסכם השני לאחר מכן נחתם עם ירדן. כאשר הפלסטינים חתמו על הסכמי אוסלו, נפתחה הדרך גם למלך חוסיין, ושנה אחר כך נחתם מולו הסכם השלום עם ירדן. הסורים רצו להיות האח הבכור שעולה ראשון לאוטובוס ומושיט ממנו יד לאחים הזוטרים יותר שיעלו אחריו. בפועל, כך אמרתי בשעתו, שניים עלו ודווקא הם נשארו על המדרכה".
רבינוביץ, שכיהן כנשיא השישי של אוניברסיטת תל אביב, הוא פרופסור אמריטוס להיסטוריה של המזרח התיכון ושגריר ישראל לשעבר בארצות הברית, אבל בעיקר נחשב לאחד החוקרים המובילים של הפוליטיקה הסורית. ספרו "סוריה תחת שלטון הבעת' (1963–1966)", שראה אור באנגלית, התבסס על הדוקטורט שלו וסקר את עליית מפלגת הבעת' הסורית במהלך ההפיכה במדינה השבטית. הריאיון עימו מתקיים ימים ספורים אחרי סיום שלטונה הרצחני עם נפילת משטרו של אסד במהירות כמעט מעליבה, באחד השיאים הגיאופוליטיים שידע המזרח התיכון בעשור האחרון.
העובדה שהיו הזדמנויות בודדות לקדם הסכם שלום עם הסורים במשמרת של רבינוביץ נראית במבט לאחור לא פחות ממדהימה. "הפעם הראשונה הייתה כשרבין שלח את הפיקדון עם השליח, שגילה את הקלפים מוקדם מדי, והפעם השנייה הייתה לקראת מותו של חאפז אל־אסד", מבאר רבינוביץ. "הנשיא הסורי ביקש לחדש את המשא ומתן בפגישתו עם מדלן אולברייט. אהוד ברק היה אז ראש הממשלה, ויכול להיות שהוא ראה בו פרטנר או שרצה להשלים את המשא ומתן ולהוריש לבנו בשאר שולחן נקי. בפועל זה נכשל, כי פיזית ופוליטית כבר לא היה לו כוח".
איך הרגשת כשהניסיונות הללו כשלו?
"מעיסוק רב־שנים בהיסטוריה דיפלומטית למדתי שאסור לנושא ונותן להתאהב במשא ומתן של עצמו. היעד היה לחתור לסייע להביא הסכם טוב. אם הוא בנמצא, מוטב, ואם לא, אז לא בכל מחיר. לפעמים צריך לוותר ולהרים ידיים".
קצת רקע: הדת העלווית בסוריה, דת שבידלה עצמה מהאסלאם השיעי והפכה לתערובת מוזרה של אלמנטים אסלאמיים, פגאניים ונוצריים, התקיימה בהר העלווים ונחשבה לחלשה ומנוצלת. שם גדלו גם האב חאפז אל־אסד ובנו בשאר. "נקודת המפנה הייתה כשהצרפתים החלו לטפח מיעוטים כמו העלווים, הדרוזים והכורדים נגד הרוב הסוני, שבו ראו כתומך בלאומיות הערבית שעוינת את צרפת", אומר רבינוביץ. "וכשהקימו צבא מקומי, העלווים בלטו בתוכו. עבור בן אדם שגדל בהר, קריירה צבאית הייתה סולם מצוין לקידום חברתי".
עם כינון עצמאותה של סוריה ב־45', היו בצבא סוריה עלווים קצינים ונגדים, וגם הטייס חאפז אל־אסד, שיהפוך לימים לנשיא סוריה. כשהעלווים הקימו את מפלגת הבעת', שהציעה לאומיות ערבית חילונית, הם משכו את בני עדות המיעוטים שקיוו להימלט מהשוליים ולהשתלב באומה הערבית הגדולה. ואולם כשהבעת' תפסה את השלטון ב־63' בהפיכה צבאית, היה זה רק עניין של זמן עד שהעלווים נפטרו מכל המיעוטים האחרים ואסד האב כונן משטר רודני משפחתי ודיכא באכזריות כל ניסיון התנגדות. "ויחד עם זאת, חאפז אל־אסד גם בנה את המדינה הסורית והפך אותה מחלשה וחסרת חשיבות למעצמה אזורית", אומר רבינוביץ. "בעצם אסד הציע לציבור הסורי עסקה: אתם תקבלו את המשטר הדיקטטורי המושחת שלי ותקבלו בתמורה סדר וגאווה לאומית".
בנו בשאר היה היורש?
"בשאר לא היה המיועד אלא אחיו שנהרג בתאונת מכונית. הוא בכלל למד רפואת עיניים בלונדון, והיה בהשתלמות כשנקרא הביתה והולבש במדי רב־סרן. אבא שלו חנך אותו במשך שש שנים, עד שעלה לשלטון וניהל את סוריה בצורה בינונית. כשפרצה מלחמת האזרחים, הוא עשה טעות גסה ויצא נגדם באכזריות. שורה של מדינות כמו ערב הסעודית, ירדן ומרוקו ידעו ללכת לקראת המפגינים והמורדים בשטחן. הן הכירו בתסיסה, עשו מחוות למורדים וחסכו מעצמן התקוממות עממית. שליט טורקיה ארדואן אמר לאסד שוב ושוב, לך לקראת המורדים, תעשה להם מחוות, אל תצא נגדם, ואסד לא שעה לעצתו. לכן ארדואן פנה נגדו והצטרף למורדים. ב־2015 הם היו קרובים לניצחון, אבל אז הרוסים הצטרפו מהאוויר, וביחד עם איראן, שעשתה עבודה מהקרקע דרך חיזבאללה, הצילו את אסד ושלטונו".
בשבוע האחרון המורדים שחררו אלפי אסירים שאסד כלא בבתי הכלא, הם מספרים את הסיפור האכזרי של הדיכוי?
"כן. במלחמת האזרחים נהרגו למעלה מחצי מיליון אזרחים ולפחות 1,500 מצאו את מותם בהפצצות כימיות. האסירים ששוחררו השבוע והתנאים שבהם הוחזקו מספרים את כל הסיפור. אסד היה דיקטטור ברוטלי, אין בזה ספק בכלל".
מה בעצם קרה בהפיכה הפעם, איך המורדים נחלו הצלחה כה מפוארת בזמן כה קצר?
"יש כמה דוגמאות היסטוריות על כוח אסלאמיסטי שפורץ במלחמה וכובש שטחי ענק בפרק זמן קצר. הפעם הראשונה היא אחרי מותו של מוחמד, כשהמוסלמים כבשו חלק גדול מהעולם המיושב של אותם ימים, פגשו את האימפריה הביזנטית שהייתה רקובה והגיעו לאירופה ולצפון אפריקה במהירות מדהימה למרות שרכבו על גמלים. לא היו להם טויוטות. הפעם השנייה הייתה במאה ה־18, כשהסעודים כבשו את חצי האי ערב במהירות הבזק. וגם הפעם אסלאמיסטים פרצו מתוך אידליב, בתמיכה טורקית ובעידודה".
למה ב־2015 אסד הצליח לנצח במלחמת האזרחים והפעם נכשל?
"כי הפעם שלושת הגורמים, איראן, רוסיה וחיזבאללה, שהצילו את אסד מתבוסה בפעם הקודמת מתבוסה, היו עסוקים בבעיות אחרות, כמו אוקראינה והחזית מול ישראל, וכך נוצרה שעת כושר. בנוסף, שלושתם התאכזבו מאסד והחליטו שהוא נטל וכנראה לא כדאי להשקיע בו. זה היה מהיר וקל, כי הסתבר שהמשטר של אסד רקוב מאל"ף ועד תי"ו. אסד לא ניצח במלחמת האזרחים, הוא רק שרד אותה. סוריה אומנם חזרה לתפקד, אבל הצבא ושירותי הביטחון היו מחולקים בין יחידות בהשפעה איראנית ויחידות בהשפעה רוסית. השחיתות הגיעה לשיאים. אח של אסד, מאהר, עסק בייצור סמים והפצתם דרך ירדן למפרץ, וכל השלטון התנהל כנחלה פרטית של משפחת אסד המורחבת. לא היה שיקום, לא הייתה נכונות להחזיר את הפליטים ולהגיע לפתרון מדיני - ובשל כך אסד לא קיבל סיוע מהמערב. לכן ברגע האמת הכל קרס כמגדל קלפים".
יכול להיות שכשדיקטטורה מתמוטטת, הצבא שבנוי על הישרדות במקום על נאמנות עורק לשליט הבא?
"כן ולא. שנים רבות, בוודאי בתקופת האב חאפז, נבנתה מערכת של שליטה בצבא ובמערכת הביטחון הסורי שבנויה על העלווים. כל קצין היה מוצא מעליו ומתחתיו עלווי. האנשים האלו אולי לא חשו חיבה למשטר אבל פחדו לעשות משהו נגדו, אם כי לאחרונה גם הצבא נחלש בגלל עריקות של חיילים סונים שלא רצו להילחם במורדים הסונים. אני חושב שכל דיקטטור שמסתכל על מה שקרה בסוריה שואל את עצמו מה זה אומר לגביו. חלק לומד ועושה שינויים, וחלק אחר אומר, לי זה לא יקרה, כמו שבשאר אסד אמר בריאיון ב־2011, כששאלו אותו על מה שקרה במצרים. אסד אמר, לי זה לא יקרה, כי אני מייצג את ההתנגדות ולכן יש לי לגיטימיות. כל דיקטטור ודרכו".
למרות הריקבון הכלכלי, השחיתות של משפחת הנשיא אסד והחולשה המתמשכת מאז מלחמת האזרחים, פרופ' רבינוביץ הופתע כמו העולם כולו מהצלחת המהפכה ומהמהירות שבה הכל התמוטט ונפל. "הופתעתי גם מהמהירות של הכניסה וגם מהפסיביות של שלושת התומכים החיצוניים", הוא אומר.
"גם באיראן יש התנגדות רבה למשטר, והיו בה הפגנות ומהומות שדוכאו בברוטליות. לא הייתה פריצה מהסוג הזה. מצד שני, בעיראק אם לא הייתה אופוזיציה מאורגנת, סדאם חוסיין היה ממשיך לשלוט בה כדיקטטור. אנשי דאע"ש בזמנו היו לוחמים טובים מאוד. רק בעשור הקודם דאע"ש כבש חלקים גדולים מסוריה ומעיראק במהירות מסחררת, ואיים אפילו על בגדד ועל ירדן. ברגע שכוח נחוש מחליט לפרוץ קדימה, לפעמים הוא מצליח ולפעמים לא".
קשה שלא לחשוב על 7 באוקטובר, גם אז כוח אסלאמיסטי נחוש פרץ במהירות על טויוטות וכבש בתוך שעות עשרות יישובים ומוצבים.
"לדאבוני ב־7 באוקטובר אנחנו היינו אלו שהשארנו מגדל קלפים. אי אפשר להגיד שלא הייתה אזהרה מוקדמת, כי הייתה גם הייתה. אילו היו שולחים כוח טנקים וכמה מסוקים, ואילו הייתה כוננות עם שחר, הכל היה נראה אחרת. אבל חיילי גולני נתפסו למרבה הכאב ישנים במיטותיהם, אז האסון קרה. למזלנו התעשתנו אחרי יום וחצי וחזרנו לתפקד, אבל יום וחצי מר ונמהר לא תפקדנו, והתוצאות היו איומות".
מה אנחנו יודעים על המורדים? מצד אחד אי אפשר להתעלם מהרקורד שלהם כרוצחי המונים, ומצד שני המהפכה, כך נראה, נקייה מדם.
"זה חכם. אבו מוחמד אל־ג'ולאני ואנשיו ניהלו בצורה לא רעה את מחוז אידליב, שבו הם שלטו. הטורקים שהפכו לשחקן מאוד חשוב בסוריה, לא נתנו לרוסים להיכנס לאידליב, הם פחדו מגל נוסף של פליטים, וכנראה רמזו להם שעכשיו הגיע הזמן לפרוץ. הם השיגו שיתוף פעולה של ראש הממשלה היוצא, ביצעו העברת שלטון מסודרת. יש כרגע שרידים של אופוזיציה סורית שחלקם נמצאים באירופה, ואני חשבתי שאולי אל־ג'ולאני יפנה אליהם ויזמין אותם להקים לפחות חזות של ממשלה פוליטית הכרחית, כשהוא משמש הכוח שמאחורי הקלעים כמו חיזבאללה בלבנון, אבל הוא בחר את קדמת הבמה וקבע שהממשלה החדשה תהיה מורכבת מאנשיו שהגיעו איתו מאידליב.
ועדיין, גם אופן ההשתלטות על מוסדות השלטון בסוריה וגם הניסיון לקיים רציפות וסדר ולאפשר לאנשי האופוזיציה להצטרף אליהם וללוחמים להניח את נשקם בלי להסתכן במוות - מדברים בעד עצמם. אין בינתיים התנפלות על המיעוט העלווי, אבל מצד שני נשארים סימני שאלה לגבי כוונותיו של אל־ג'ולאני, שחזר בינתיים לשמו המקורי. בעולם תוהים עדיין על אופיו וכוונותיו של המשטר החדש, וארצות הברית שלחה שלושה דיפלומטים על מנת להתרשם מהמצב ולפתוח ערוץ הידברות עם המשטר. צריך להמתין ולהבין את משמעות הקשר הטורקי והפגיעה בכורדים הסורים ששולטים היום על כמעט שליש משטחה של סוריה ונהנים מתמיכה אמריקאית מסוימת".
יש סיכוי שהאופוזיציה הסורית תקים ממשלה במקום או ביחד עם המורדים?
"קשה לדעת. כרגע קבוצה אסלאמיסטית ג'יהאדיסטית תפסה את השלטון, ולמרות שהיא מנסה להתנער מהתדמית הזאת, אנחנו לא יכולים לדעת לאן הדברים יתגלגלו. הרבה מאוד גורמים בוחשים במה שיקרה לסוריה מבחינה פוליטית. השאלה הגדולה היא אם הממשלה החדשה תצליח להשתלט על רוב סוריה, ונותרה גם השאלה הפתוחה מה יעלה בגורל תושבי האזור של הר העלווים".
העלווים מחכים בכלל לתשובה לשאלה הזאת, או שהם ממהרים להימלט מסוריה?
"אני מניח שחלק מצמרת המשטר, שלא היה לו מטוס כמו בשאר, נמלט לאיראן או יישאר בעיראק. אין לי ספק שמשפחת אסד המורחבת וצמרת המשטר השכילו לברוח".
מה יהיה אופיו של המשטר החדש בדמשק? יכול להיות שהסורים ישובו לימים החשוכים של דאע"ש והטאליבן?
"אני לא חושב שאל־ג'ולאני מכוון לזה. המגמה שלו הייתה להתרחק מהתדמית הקיצונית, להיות אסלאמיסט ולא ג'יהאדיסט, כי ג'יהאד זו שיטה אלימה שמנסה להשליט את האסלאם בכוח, והמורדים הרי שבו ואמרו שהם רוצים אסלאם בלי אלימות. מצד שני, אסור לשכוח שסוריה היא מדינה מאוד מפוצלת, שנבנתה על פי שיקולים אימפריאליים של הצרפתים. הפתרון לקיום יציבות במדינה כזו הוא לבנות מערכת פוליטית פלורליסטית, שמחלקת את השלטון בין הקבוצות ומעניקה לכל אחת מהן ייצוג. אף פעם לא היה דבר כזה בסוריה, וקשה לי לראות שקבוצה ג'יהאדיסטית תבנה אותו, ולכן אני חושש שסוריה נכנסת לתקופה של חוסר יציבות או לדיקטטורה שתדכא את ההתנגדות למשטר".
איפה ישראל במקום הזה? נציגי הכורדים פנו לישראל בבקשה לעזרה ולהגנה, לאחר שהמורדים הסורים נתמכי טורקיה החלו לתקוף אותם בצפון סוריה.
"אני לא בטוח שאנחנו רוצים להיכנס לסוגיה הזו. להכניס אצבע לסוגיה הכורדית משמעה להגיע לאיבה עמוקה עם טורקיה. אני לא בטוח שזה עומד כרגע בראש סדרי העדיפויות שלנו".
איזה מקום ממלאים האזרחים הסורים בניסיונות להגיע לשלום עם ישראל? כי גם היום בעקבות נפילת המשטר יש קולות אזרחיים שקוראים לנורמליזציה עם ישראל.
"כשמדברים על משטרים דיקטטוריים, יש פער בין העמדה של האליטה השלטונית לבין הציבור הגדול. לפעמים בשל האיבה של הציבור לאליטה, הוא מחזיק בעמדות הפוכות. באיראן, למשל, האויב המר ביותר שלנו כיום, עמדת ההנהגה לא בהכרח מייצגת את דעתם של 80% מהאיראנים. וכך גם סוריה. יש לא מעט אזרחים סורים שלמרות שנות האיבה לא עוינים את ישראל. בזמן מלחמת האזרחים פגשתי רבים ממנהיגי ופעילי האופוזיציה הסורית באירופה שאמרו שכאשר הם ינצחו את שלטון אסד ויקימו ממשלה משלהם, מה שנראה כרגע לא בטוח כלל, הם ירצו לעשות שלום עם ישראל בתמורה לרמת הגולן".
העם בכלל קובע?
"לא, וזו הבעיה. אני לא מצפה להפגנות המוניות בסוריה בשלב הזה. הרבה מאוד בוחשים בפוליטיקה הסורית ובראשם טורקיה, שהיא מעין פטרונית של אל־ג'ולאני וכרגע היא מתרכזת בשאלת הכורדים ובבירת החבל הכורדי חסקה, אזור מאוד עשיר בנפט ובפוטנציאל חקלאי. יכול להיות שהטורקים יחסלו את האוטונומיה הכורדית. ארדואן לא ידוע כביישן בקטע הזה".
להערכתך ישראל תתערב?
"אני לא מציע לישראל להתערב בסוריה. כשניסינו ב־82' להתערב ולעצב את הפוליטיקה בלבנון, ראינו איך הניסיון הכואב הזה נגמר. יש מדינות שיתערבו, גם הרוסים והאיראנים לא ויתרו לגמרי על השאיפות שלהם בסוריה. לרוסים חשוב לקיים את שלושת הבסיסים שלהם בסוריה, והם ישאפו להגיע להבנה עם הממשל החדש שיאפשר להם להחזיק אותם שם. גם האיראנים, שהימרו על השקעת ענק בסוריה, ישובו לנסות להציל מה שניתן. הם כבר שינו את הטון, הם כבר לא קוראים למורדים טרוריסטים. מי שינסה למנוע מהאיראנים להתבסס בסוריה מחדש ולשקם את מעמדם יהיו מצד אחד ישראל ומצד שני המדינות הסוניות המתונות כמו ירדן, הסעודים והאמירותיים".
בינתיים ישראל לא לגמרי יושבת על הגדר, היא משמידה תשתיות צבאיות בסוריה, נמלי תעופה, צי אוויר.
"אני מקווה שמקבלי ההחלטות בארץ חשבו עד הסוף מה המשמעות של מה שאנחנו עושים שם. הלכנו הרבה מעבר למשימה להבטיח את האזור הסמוך לגבול עם ישראל. אני חושב שזה היה מיותר, בדיוק כמו ההחלטה האומללה להניף דגל ישראל על החרמון הסורי. מדוע לתקוע אצבע בעין? ישראל צריכה להתמקד בדאגה לאינטרסים שלה ולהשתדל לפגוע בניסיונות האיראניים לחזור ולהתבסס בסוריה".
מה אומרים האמריקאים?
"טראמפ כבר התבטא ברשתות החברתיות ואמר שם שסוריה היא לא העסק שלו ושהם לא צריכים להיגרר לשם. הבעיה עם הגישה הזו שנוצרה הזדמנות לעצב את הגיאופוליטיקה של המזרח התיכון, משהו שהתחלנו בו, אבל הניהול הגדול של המהלך צריך להיות אמריקאי. יש פה ממד בינלאומי מול הציר האנטי־אמריקאי, שחברות בו רוסיה, סין, קוריאה הצפונית ואיראן.
ביידן אמר בצדק שצריך להעמיד מול הציר הזה ברית הגנה אמריקאית־סעודית ולנרמל את יחסי ישראל עם ערב הסעודית ולבנות קואליציה שחלקה כבר פעלה בשני המקרים של התקפת הטילים האיראנית. אבל טראמפ, כבר בקדנציה הראשונה שלו רצה להוציא את 3,000 החיילים האמריקאים שיושבים בסוריה ושכנעו אותו לא לעשות את זה. כנשיא בפעם השנייה, לפי ההתבטאות שלו ברשתות החברתיות, הוא עלול למשוך את החיילים שלו מסוריה ולהפקיר את הכורדים על הקרקע. יש דבר כזה שנקרא 'אמינות המחויבות' של מעצמות לאנשים שעזרו להם, אבל טראמפ לא מאמין גדול במושג הזה".
מה ההבדל בינו לבין ביידן?
"ההבדלים מרחיקי לכת. ביידן הוא פוליטיקאי אמריקאי מסורתי, שבילה עשרות שנים בסנאט. הוא דמוקרט מהזרם המרכזי של המפלגה, איש שהגיע מאוחר מדי לנשיאות עם ערכים ראויים ועם הרבה מעלות. טראמפ לעומתו הוא פופוליסט קיצוני, אופורטוניסט, נטול השכלה ונטול ערכים, לדעתי ארצות הברית לא נמצאת בפני סכנה קיומית אומנם, אבל בראשותו היא מצויה בעיצומה של בעיה קשה מאוד. אפשר לראות את זה כבר במינויים של טראמפ ובדברים שהוא כותב ואומר. זה מפחיד. הוא מנסה למשל להרוס את הממשל הפדרלי אם הוא רוצה להעמיד בראש ה־FBI אדם שנחשב האויב של הארגון הזה, ולמנות פוליטיקאית מהוואי שידועה בתמיכתה בפוטין ובאסד כאחראית על קהילת המודיעין".
היית שגריר ישראל בארצות הברית ב־93', איך אתה מסביר את האנטישמיות שפרצה בקמפוסים ובמחוזות רבים בעקבות טבח 7 באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל?
"האמריקאים לא רצו לראות את מה שצריך לראות. יש שם ארגון מאוד אפקטיבי של ה־BDS שפעל בארצות הברית לאורך שנים והקים תשתית בדיוק לאירוע הזה. זה לא קרה ביום אחד, ההפגנות בקמפוסים לא פרצו בבת אחת, הצטרפו אליהם אנשים שאינם סטודנטים, והנשיאים שנאלצו להתפטר הם לא אנשים רעים, הם פשוט נתפסו בהפתעה ולא ידעו להתמודד עם המצב המורכב. יכול להיות שתור הזהב של הפריחה וההשפעה של יהדות אמריקה בתרבות ובכלכלה ובפוליטיקה תם".
שזה חדשות רעות לנו.
"כן, אלו חדשות רעות לישראל".
הפילוסוף הגרמני קרל מרקס כתב בעבר שההיסטוריה לא חוזרת על עצמה אלא כפארסה או טרגדיה. העיתונאי האמריקאי פטריק סיל הקיש מהאמירה הזאת להיסטוריה של סוריה, כשתיאר איך מאחורי כל אחת משלוש ההפיכות הצבאיות הגדולות שהתחוללו בה עמד כוח חיצוני. "הכוחות שנאבקים על ההשפעה במזרח התיכון הפכו את סוריה לשחקן", אומר רבינוביץ. "אנחנו לדעתי ברגע דומה, אבל לא כי ההיסטוריה חוזרת על עצמה, אלא כי כולם נאבקים על עיצוב דמותה של סוריה באופן שישרת את האינטרסים שלהם".
יש לדעתך סיכוי שההיסטוריה תחזור על עצמה הפעם בניסיון להתניע את שיחות השלום מול המורדים?
"השאלה אם מדינת ישראל בכלל רוצה בזה. אף אחד, בוודאי לא אל־ג'ולאני שאפילו שמו הוא הגולן, יעשה שלום עם ישראל בלי לדרוש את רמת הגולן בתמורה. ממשלת ישראל רוצה לעשות שלום כזה? רק השבוע נתניהו דיבר נגד ירידה מהגולן במסיבת העיתונאים שלו. הוא רק שכח שנתן לרון לאודר שייצג אותו במשא ומתן עם חאפז אל־אסד ב־98' אור ירוק לסגת מהגולן תמורת שלום".
בהנחה שלראש הממשלה לא יהיה רצון, מנדט או בייס להחזיר את הגולן, מה יהיה טיב הקשר שלנו מול סוריה?
"במקרה הטוב, מערכת יחסים לא עוינת כמו שהיה לאורך תקופה ארוכה מול משטר אסד. קשה לי לראות איזה מתווך מקיים קשר עקיף או סמוי בינינו לבין אל־ג'ולאני והשניים מנסחים ביחד אמנה לקיום יחסים בין ישראל למשטר החדש שבו לא מנסים לשאת ולתת על שלום אבל מוצאים דרך לחיות ביחד סביר".
אז מה שהיה הוא שיהיה?
"לא. קודם כל ההשפעה האיראנית חוסלה כמעט לגמרי, והרי האיראנים ניסו במקביל למערכת הטילים לחיזבאללה בלבנון לבנות גם בסוריה מערך טילים בשליטה ישירה משטחה. עד המהפכה לא הצלחנו להרוס את זה, עכשיו זה כנראה ייהרס. יכול להיות שאיראן תאבד את כל השפעתה בסוריה, ולכן הציר האיראני שתכנן לתקוף את ישראל מכמה פרוקסיז ספג מכה קשה. במובן הזה נפילת אסד היא רווח נקי לישראל".
ובינתיים בישראל, כמומחה למזרח התיכון, מה לדעתך צריך לעשות בחזית מול עזה ולבנון?
"צריך לסיים את שרידי המלחמה בעזה. לנרמל את החיים שם. בלבנון סיימנו את הסבב הצבאי, שנראה היום יציב יותר כי חיזבאללה ספג עוד מכה משמעותית בסוריה. אבל צריך לזכור שלא סיימנו את הבעיה שם, משום שלבנון לא חזרה לתפקד כמדינה. חיזבאללה עדיין יותר חזק מהממשלה הלבנונית. גם בעזה לא פתרנו את הבעיה, כי לא עזרנו להקים שלטון חלופי לחמאס, כך שגם אם נודיע שהמלחמה הסתיימה, הבעיה לא הסתיימה. הרעיון להביא את הרשות הפלסטינית לעזה לא מקובל על ממשלת ישראל, ואני לא רואה גוף אחר שיכול לנהל את הרצועה ויהיה מוכן להילחם בחמאס חוץ מהרשות הפלסטינית, שגם היא תזדקק לעזרת כוחות מערביים ואירופיים. אבל זו אופציה שהממשלה לא מעוניינת בה".
רבים טוענים שהעיכוב המכוון בהקמת שלטון חלופי לעזה, שמונע את סיום המערכה בדרום, משרת את הגישה המשיחית בממשלה ואת שרידותו הפוליטית של ראש הממשלה.
"זה נכון. למדינת ישראל יש בעיה. יש לנו את הממשלה הימנית ביותר, שכוללת בתוכה אלמנטים משיחיים שלדעתי מסכנים את ביטחון המדינה. בדיוק כפי שהסורים צריכים לפתור את הבעיות של עצמם כמדינה, גם ישראל צריכה לעשות את זה בהיותה חברה שסועה סביב הבעיות המרכזיות של קיומה. כי חוץ מהבעיות החיצוניות הקשות, היא תמשיך לחיות עם משבר פנימי עמוק".
שמאיים על קיומנו?
"מאיים על ביטחוננו ולטעמי גם על עצם קיומנו. אם מדינה עם מערכת פוליטית לא מסוגלת לבנות קונצנזוס סביב הבעיות הקיומיות של הקיום שלה, קשה לה להתנהל. יש אצלנו את השאלה הפלסטינית, מיעוט ערבי בישראל שהמדינה צריכה למצוא דפוס של קיום מכובד ואפקטיבי איתו; יש בעיה של יחסי חילונים ודתיים בשתי רמות - החרדים והדתיים הלאומיים. החרדים לא רוצים לשרת בצבא אבל דורשים ליהנות ממשאבי המדינה. הדתיים הלאומיים תומכים בחלקם ברעיונות המשיחיים, והאיום על מערכת המשפט הוא חלק מהמתקפה של ראש הממשלה והימין הקיצוני על מוסדות המשפט ועל מערכת הרגולציה, שלטון החוק ושומרי הסף".
והחטופים?
"הלב נשבר. מזמן כבר היה צריך לעשות עסקה כוללת, ואם זה לא נעשה, צריך לעשות את זה עכשיו ומיד. לבד מהכאב והסבל של החטופים ובני משפחותיהם, יש פה ערך עליון שאם נתכחש לו, אני חושב שנתקשה לחיות עם עצמנו בשנים הבאות. זה יהיה כתם".
שנה וחודשיים בשבי, הכתם כבר קיים.
"אין סיבה להכהות ולהעמיק אותו יותר".
מה ניתן לעשות כדי לתקן?
"לדעתי התשובה גלומה במילה אחת: מנהיגות. כשיש חברות מפוצלות שנמצאות במשבר, הדרך ליישב את המשבר ולנסות לצאת ממנו בהצלחה היא למנות מנהיג שיודע לאחד, למצוא את הפתרונות ולהוליך את העם לכיוון הנכון. מאוד התרשמתי מתנועת המחאה שעצרה את הסיבוב הראשון של ההפיכה המשטרית. מאות אלפי אנשים הפגינו בשקט מופתי, באיפוק, בממלכתיות. כשהלכתי לקפלן שמתי לב שאין ניירות זרוקים על הרצפה. זו הייתה תנועה מרשימה. יש במדינה הזאת הרבה דברים נהדרים שלא נעלמו. הם כרגע מוצלים אבל הם לא הולכים לשום מקום. מנהיגות צריכה לטפח את הדברים הללו ולהפוך אותם למשפיעים ומרכזיים".