בלחימה בצפון השיגה ישראל ניצחון. חיזבאללה הוכה קשות, והמשטר הסורי נפל. לא אנחנו הפלנו אותו, אבל למכה שצה"ל הנחית על חיזבאללה יש חלק בכך. הכוח העולה בסוריה ממש לא אוהד את ישראל, אבל זהו כוח סוני העוין את איראן, ובכך הרחיק את האיום המיידי על ישראל.
הניצחון בצפון רחוק מלהיות ניצחון מוחלט. חיזבאללה לא הושמד. נותר בידיו נשק רב ומלאי גדול של טילים. אבל זכינו לניצחון, והראיה הנחרצת לכך היא שחיזבאללה הסכים להפסקת אש תוך ויתור על התנאי המרכזי שהציב – הקשר למלחמה בעזה. בכך קנינו פסק זמן העשוי להימשך שנים אחדות.
כעת עוברת ההתמודדות למישור הדיפלומטי בתקווה להביא להחלשת חיזבאללה בלבנון, ולהשיג הסכם בר־קיימה, ואם אפשר - אפילו שלום עם מדינה זו. חשוב גם להגיע להסדרים שיבטיחו רגיעה בגבול הסורי, ולשפר ככל שניתן את היחסים עם טורקיה. כל זה במישור הדיפלומטי שבו סובלת ישראל מחולשה נוראה.
הניצחון בצפון לא צריך לעוור את עינינו בפני התקלה הקשה בדרום. לפני למעלה משנה, ב־7 באוקטובר, אירע אסון נורא, פרי המדיניות השגויה שהנהיג בנימין נתניהו, שהפר את הבטחתו להפיל את שלטון חמאס. במקום זאת בחר לחזק את חמאס, לסייע לו לקבל מאות מיליוני דולרים ולאפשר לו למרר את חייהם של תושבי העוטף.
המדיניות הזאת קרסה ב־7 באוקטובר, ומאז אנו נמצאים במלחמה שאינה נגמרת. קשה להבין כיצד ולמה נמשכת מלחמה זו כבר יותר מ־14 חודשים. הימשכותה משרתת את האינטרס האישי של נתניהו (וגם של הרמטכ"ל הרצי הלוי) להרחיק את עצמו מאירועי 7 באוקטובר.
אבל האינטרס של ישראל היה ונשאר – לסיים את המלחמה במהירות האפשרית. זה היה האינטרס הישראלי מאז ומתמיד, וכך גם היה בכל מלחמות ישראל מאז מלחמת העצמאות.
הימשכות המלחמה גובה מחיר נורא: אובדן חיי חיילים, פציעות קשות ונזק כלכלי אדיר. לכך יש להוסיף את החורבן המדיני שהמלחמה בעזה גורמת לישראל.
טקטיקת הלחימה השגויה שנבחרה היא פשיטות חוזרות ונשנות לאזורים שונים ברצועה, כולל אזורים שכבשנו בעבר, פגיעה במחבלים הנמצאים בהם והריסת תשתיות הטרור תוך פינוי האזרחים מהמקום. העיקרון הבסיסי של הטקטיקה הזאת הוא שיש להימנע מטיפול באוכלוסייה, מתוך הנחה שהיא, איכשהו, תדאג לעצמה.
עיקרון נוסף שנשמר היה להמשיך להקפיד על הפרדה שלטונית בין הרצועה לגדה, ולמנוע מהרשות הפלסטינית של מחמוד עבאס כל דריסת רגל ברצועה.
במציאות הפכה טקטיקה זו להמשך המדיניות ההרסנית של נתניהו שהתקיימה לפני 7 באוקטובר, שכן קל מהרה התברר שאם הרשות הפלסטינית איננה נמצאת ברצועה ואם צה"ל איננו שולט בה, התוצאה הבלתי נמנעת היא ששלטונו האזרחי של חמאס נמשך, והוא שמחלק את הסיוע ההומניטרי לתושבים.
התברר גם שההרס העצום בעזה והאבידות הכבדות שחמאס ספג אינם מונעים ממנו לשלוט בתושבים ולשוב ולהתחדש צבאית, כאשר מלאי כוח האדם שלרשותו הוא בלתי נגמר. כך נוצר הפרדוקס של שלטון חמאס ברצועה ובתושביה, במקביל לשליטה צבאית חלקית של צה"ל.
התוצאה המאכזבת משתקפת במו"מ המתנהל בעניין החזרת החטופים, שנקווה כי יחזרו במהרה. מתברר שחמאס, בניגוד לחיזבאללה, לא ויתר על דרישותיו הבסיסיות, שהן סיום המלחמה והשארת שלטונו בעזה. עובדה זו מבהירה בחדות שלמרות המחיר הכבד ששולם, לא השגנו בעזה ניצחון דומה לזה שהושג בצפון.
התנהלות מטופשת
במקביל ללחימה המתחדשת כל פעם מחדש, ובצד ההרס המקיף של התשתיות בעזה, מתרחש הרס שיטתי ויסודי של מעמדה המדיני של ישראל.
ככל שנמשכת המלחמה, וככל שגדל הסבל של תושבי הרצועה, כך ממשיכות התמונות מעזה להתפרסם בעולם, וכך ממשיך להתדרדר מעמדה המדיני של ישראל.
הליכים נגד ישראל נפתחו בבית הדין הבינלאומי בהאג, בטענה שישראל מבצעת ג'נוסייד (בשלב הראשון השתתף השופט אהרן ברק מטעם ישראל בהליך זה). עד עתה ניתנו החלטות ביניים נגד ישראל, אך ההליך המרכזי נמשך. הליך זה, אף שהוא מופרך מעיקרו, גורם נזק אדיר.
בית דין אחר, בית הדין הפלילי הבינלאומי, אף הרחיק לכת והוציא צווי מעצר נגד נתניהו ויואב גלנט. טענתנו המוצדקת, שבית הדין פועל ללא סמכות, הייתה ללא הועיל.
הצווים החמורים נותרו בעינם, ולאחרונה התבשרנו שנתניהו נאלץ לבטל נסיעה לפולין מחשש שייעצר. המהלכים נגד ישראל נמשכים ללא הפוגה. וכעת ביקשה האסיפה הכללית של האו"ם חוות דעת מבית הדין הבינלאומי על "חוקיות הכיבוש" ועל הצעדים שישראל נקטה נגד אונר"א.
שורה של מדינות נוקטות צעדים שונים ומגוונים נגדנו, והמדינה הולכת ונעשית מבודדת. בייאושה החלה ישראל לנקוט צעדי ראווה נגד מדינות הנחשבות עוינות במיוחד.
לפני מספר חודשים הודיע שר החוץ דאז ישראל כ"ץ על ביטול המעמד הדיפלומטי בישראל של נציגי נורווגיה מול הרשות הפלסטינית. ולאחרונה התבשרנו על סגירת השגרירות הישראלית באירלנד. כל זה איננו בולם את הצעדים נגדנו. נורווגיה ממשיכה לפעול במלוא המרץ נגד ישראל.
במקביל ממשיכה הממשלה הנוכחית לעשות במישור הפנימי את כל מה שניתן כדי להקל על אויבי ישראל לפעול נגדה במישור הבינלאומי. כאשר קוראים, מתוך הממשלה, לעידוד הגירה מרצון מרצועת עזה, אולי זה מסייע למישהו לקראת הבחירות.
זה אינו מלמד על חשיבה כיצד הגירה כזו למדינות המערב (אם יש בכלל סיכוי שתתרחש) תשפיע על העוינות לישראל במדינות שאליהן יגיעו תושבי עזה. מעבר לכך, יש להצהרות כאלה, גם אם אין להן תוצאה בשטח, משמעות במישור הבינלאומי.
כאשר קוראים לחדש את ההתיישבות בעזה, רעיון שגם לו ניתן למצוא תמיכה בתוך הממשלה, יש לכך מחיר במישור הבינלאומי. כך גם כאשר מבקשים לבטל את השידור הציבורי.
כל זה בימים שבהם אנו שומעים על פניות לשלול מישראל את האפשרות להשתתף באירועים בינלאומיים דוגמת האירוויזיון, או להשעותה ממשחקי כדורגל ומתחרויות ספורט אחרות. קיומן של פניות כאלה הוא תופעה חמורה, גם אם עדיין הן לא מומשו.
למרבה הצער, מה שמתרחש בישראל לא מסייע למאבק בהן. במישור האקדמי אנו רואים סימנים ראשונים לחרם בינלאומי, ובספטמבר 2024 נמסר שמארגני אולימפיאדת מדעי המחשב לנוער לא יאפשרו לנבחרת המצוינת של ישראל להשתתף באולימפיאדה זו בשם ישראל ותחת דגל ישראל. כדאי לחשוב מה תתרום החקיקה שזכתה לכינוי "חוק ההשתקה" להליכים מסוג זה המתנהלים נגד ישראל.
ובינתיים המכבש הבינלאומי ממשיך לנוע נגדנו. כרגע הוא עדיין רומס בשוליים, אבל כל עוד נמשכת הלחימה בעזה הוא ימשיך להתקדם ולנוע לעבר המרכז. בכך אנו חוזרים לרצועת עזה. במשך למעלה משנה הוחמצה ההזדמנות להחליף את שלטון חמאס ברצועה. חמאס ממשיך לשלוט, לחלק את הסיוע ההומניטרי ולהשתקם.
מבחינתה של ישראל, הבחירה עד ל־6 באוקטובר הייתה בין שלטון חמאס ברצועה לבין הרשות הפלסטינית. נתניהו בחר בחמאס ותמך בו במלוא כוחו, וכך הביא נתניהו למצב שחמאס נלחם בנו בנשק מלחמת טרור והרשות הפלסטינית נלחמת בנו בכלים דיפלומטיים.
כעת, לאחר יותר מ־14 חודשי לחימה, חוזרת אלינו כבומרנג אותה שאלה, היינו שאלת השלטון ברצועה. למרבה הצער הבחירה איננה בין דנמרק לארה"ב. הברירה היא אותה ברירה שהייתה בעבר, עד 6 באוקטובר, כלומר בין חמאס לרשות הפלסטינית, אולי בצירוף גורמים נוספים (כשהרשות כפופה למגבלות, ובהן התחייבות לסיים את המלחמה הדיפלומטית נגד ישראל). נקווה שהפעם נגיע בעניין זה לתוצאה טובה יותר.
