במשך עשרות שנים, מאז קום המדינה, היו לאבות המייסדים שלנו התבונה והאחריות שעל פיהן אנחנו מבטיחים את עצמאות מערכת המשפט. את הביטוי החזק ביותר לתפיסת עולם זו נתן מנחם בגין, הרבה לפני שהליכוד עלה לשלטון, עוד בוועידת חירות על המשפט בשנת 1952. בגין ראה במערכת המשפט מי שתגן בנאמנות על זכויות היסוד של הפרט מול עריצות השלטון.
האבות המייסדים ובכירי המערכת הפוליטית הבינו כי אף שלעיתים החלטות בית המשפט אינן לרוחם, ואפילו מולידות זעזועים פוליטיים, עצמאות המערכת גדולה מהם. שכן ללא עצמאות מערכת המשפט אינך יכול לקיים משטר דמוקרטי. מסורת זו, מעמודי התווך של הדמוקרטיה הישראלית, הסתיימה עם מינויו של יריב לוין לתפקיד שר המשפטים. הוא, כמובן, אינו לבד. הוא נתמך על ידי ציבור מגויס בתוך מפלגתו, ואף על ידי שותפות קואליציונית, והוא מנהל את הקרב כמתקפה על אויב, על פי העיקרון "כי בתחבולות תעשה לך מלחמה".
מה כל כך מפריע ללוין ולשותפיו? התשובה פשוטה בתכלית: עצמאות מערכת המשפט, ובמיוחד עצמאות בית המשפט העליון. ליריב ושות' יש שאיפות לעליונות. הם טועים לחשוב שאם הם נבחרו כנציגי העם, אז הם הריבון, והעם העניק להם כוח מוחלט לעשות כל שירצו בניהול מדינת ישראל. אבל העם לא העניק להם כוח מוחלט, והם אינם הריבון.
העם העניק להם, בתוך המבנה של המשטר הדמוקרטי, את כוח ההכרעה בשתי רשויות: הרשות המבצעת והרשות המחוקקת. זה הרבה מאוד. בתוך מבנה זה הם צריכים להתנהל תוך כיבודם של חוקי היסוד, הביקורת השיפוטית של בית המשפט העליון, דוחות מבקר המדינה, ביקורת של המדיה התקשורתית, זכות ההפגנה של הציבור ויסודות משטרנו הדמוקרטי. כוח מוחלט – משמעו דיקטטורה.
לוין רוצה לבטל את עצמאות מערכת המשפט בשלוש דרכים: להעביר לידיו את הכוח למינוי נשיא בית המשפט העליון; להעביר לידיו את הכוח לבחירת שופטים נוספים; לצמצם את הביקורת השיפוטית של בית המשפט העליון. זוהי תוכנית שאין בה מתום. כל כולה נועדה להכפיף את בית המשפט העליון לממשלה ולהעניק לממשלה כוח אבסולוטי. השגת כל אחת ממטרות אלה תביא להרס העצמאות של מערכת המשפט.
ביטול עקרון הסניוריטי – העיקרון שעל פיו הוותיק מבין השופטים הוא המועמד היחיד לתפקיד נשיא בית המשפט העליון – יוליד תחרות מבישה על התפקיד בין שופטי העליון. לא רבים יתחרו, אך מספיק שיימצא אחד, כמו היום. הצורך למצוא חן בעיני פוליטיקאים עשוי לשחק תפקיד, ואולי אפילו, אני אומר זאת בזהירות רבה, יתקבלו במקרים חריגים מאוד החלטות שיפוטיות תוך רמיזה למערכת הפוליטית על הזדהות בהשקפת העולם. העקרונות הנאורים שעל פיהם יש לבחור את הטוב ביותר ובעל הכושר הניהולי המתאים ביותר לתפקיד הנשיא ייעלמו. הממשלה תעדיף את הנשיא הנוח לה.
הוועדה לבחירת שופטים מאוזנת כיום. יש בה שני שרי ממשלה, שני חברי כנסת, שני נציגים של לשכת עורכי הדין ושלושה משופטי בית המשפט העליון. ועדה שבה יהיה רוב לממשלה ולחברי הכנסת תכפיף לחלוטין את מערכת המשפט לאינטרסים של הממשלה.
הניסיון לצמצם את סמכות בית המשפט העליון בא כבר לידי ביטוי בחוק לתיקון חוק יסוד השפיטה, שתכליתו שלילת כוחו של בית המשפט לבטל החלטות פסולות של הכנסת והממשלה, בשימת דגש מיוחד על החלטות של מינויים לא כשירים למשרות ממלכתיות. התיקון החקיקתי כמעט אושר בעליון נוכח העובדה ששבעה שופטים סברו שזהו חוק כשר ההולם את שיטתנו הדמוקרטית.
השר לוין אינו מכנס את הוועדה לבחירת שופטים בטענה שהסמכות לכינוסה נתונה בידיו, בעוד שהסמכות לא לכנסה, תוך פגיעה בתפקודה, כלל אינה נתונה לו. הוא מציע את כל שופטי העליון כמועמדים לכהונת הנשיא, וכשהם מודיעים שאינם חפצים בכך, הוא כופה עליהם פורמלית מועמדות זו, עם אפשרות של בחינה אישית נפרדת של כל אחד מהם.
ניהול מאבק נגד בית המשפט העליון כאילו היה אויב המדינה מעוות את התמונה ומשפיע על ציבור לא מבוטל בישראל, שאינו מצוי בנושאים אלה, לפתח עוינות כלפי בית המשפט. במקום להשקיע את מרצו בשיפור מערכת המשפט ויעילותה ובמתן שירות טוב יותר לציבור, שר המשפטים משקיע את האנרגיות שלו במאבקים נגד מערכת המשפט, בניגוד למסורת של תנועת הליכוד ואבי תנועת הליכוד.