ג'ימי קרטר, שהלך לעולמו אמש, היה הנשיא ה-39 של ארצות הברית. הוא נמנה על מספר קטן יחסית של נשיאים אמריקניים שהשלימו תקופת כהונה אחת בלבד, מה-20 בינואר 1977 עד ה-20 בינואר 1981. לפני כן, הוא היה קצין בחיל הים האמריקני, בעל חווה חקלאית ופוליטיקאי במדינת ג'ורג'יה. הוא נחשב לאחד הנשיאים הגרועים בתולדות ארצות הברית אבל לנשיא לשעבר הטוב ביותר. תקופת "הנשיא לשעבר" שלו, שהתחילה ב-1981, נמשכה כמעט חצי יובל, עד מותו בגיל מאה בדצמבר 2024. הוא נודע יותר על סמך הישגיו בתקופה הזו מאשר על אלה שאפיינו את תקופת נשיאותו הקצרה.
קרטר נולד ב-1 באוקטובר 1924 בעיירה הקטנה פליינס בג'ורג'יה. אביו, ג'יימס ארל קרטר האב, שרת בצבא ארצות הברית במלחמת העולם הראשונה, ובסיומה קודם לקצין במשמר הלאומי של ג'ורג'יה. היה בעל חנות כלבו וחווה לגידול בוטנים, וכן שרת תקופה קצרה מאד בבית הנבחרים של מדינת ג'ורג'יה.
קרטר למד בקולג' מקומי ובמכון הטכנולוגי של ג'ורג'יה באטלנטה לפני שהחליט לשרת כקצין בחיל הים האמריקני. הוא למד באקדמיה של הצי באנאפוליס, מרילנד, וב-1946 קיבל תואר ראשון במדעים ודרגת קצונה והוצב לשרת בצוללת גרעינית. הוא תכנן קרירה צבאית אך מות אביו ב-1953 גרם לסיום שירותו הצבאי. הוא חזר לפליינס כדי לנהל את עסקי המשפחה החקלאיים. בסיום לימודיו הצבאיים, קרטר נישא לרוזלין סמית, גם היא מפליינס, ולשניים נולדו ארבעה ילדים.
קרטר היה חבר ויו"ר של מועצת החינוך בפליינס ובשנים 1963 עד 1967 כיהן בסנאט של ג'ורג'יה. ב-1966 ניסה לזכות במועמדות המפלגה הדמוקרטית לתפקיד מושל ג'ורג'יה אך כשל. הוא היה חבר בקהילה הנוצרית הבפטיסטית אבל אחרי הכישלון בבחירות למושל, הוא הקצין את מחויבותו לדת והכריז על עצמו כנוצרי שנולד מחדש (Born Again Christian). לפי עדותו, הפיכתו לנוצרי אדוק השפיעה רבות על תפיסת שליחותו הפוליטית. הוא זכה בבחירות הבאות למושל שהתקיימו ב-1970.
מדיניותו כמושל כבר כללה מרכיבים שבלטו בתקופת הנשיאות שלו. הוא קידם זכויות אדם לאחד המקומות הראשונים בסולם עדיפויותיו. הקים לראשונה את המועצה לזכויות האדם של ג'ורג'יה, מינה נשים ומנהיגים שחורים לתפקידים בכירים, והשווה את המענקים שהמדינה נתנה לבתי ספר עניים לאלו שנתנה לבתי ספר מבוססים. הוא ערך רפורמות משמעותיות במנהל המדינה, איחד אגפים ומחלקות וקיצץ בתקציבים ובהוצאות. התנהלותו זכתה לתשומת לב ארצית כאשר השבועון "טיים" תאר אותו כסמל של "ממשלה טובה" ומייצג של "הדרום החדש".
לקראת סיום כהונתו כמושל, קרטר החליט להתמודד על הנשיאות בבחירות 1976. שני תהליכים, מפלת הדמוקרטים בבחירות 1972 ו"פרשת ווטרגייט", סייעו לו לנצח הן בפריימריז של המפלגה הדמוקרטית והן בבחירות הכלליות נגד מועמד הרפובליקנים ג'ראלד פורד. המפלגה הדמוקרטית ספגה מפלה כבדה בבחירות לנשיאות שהתקיימו ב-1972 ושבהן הנשיא המכהן ריצ'רד ניקסון הביס את ג'ורג' מקגוורן.
מקגוורן נמנה על האגף הקיצוני ליברלי במפלגה תוך שהוא תוקף בחריפות את מדיניות ארצות הברית הכושלת בויאטנאם, שהחלה בתקופות הנשיאים הדמוקרטים ג'ון קנדי ולינדון ג'ונסון. מנהיגות המפלגה הבינה שמועמדה בבחירות הבאות לנשיאות חייב לבוא מהזרם המרכזי. קרטר, איש הדרום, ששילב בהתנהלותו עמדות שמרניות וליברליות, נחשב כמי יכול להיות מועמד מנצח.
"פרשת ווטרגייט" - הריגול הפוליטי של ממשל ניקסון במטה המפלגה הדמוקרטית במלון ווטרגייט בוושינגטון במהלך בחירות 1972 וטיוחו - גרמו לסערה חסרת תקדים. ניקסון התפטר ב-8 באוגוסט 1974 לאחר שהתברר לו שאם לא יעשה כן, הקונגרס ידיח אותו. סגנו פורד תפס את מקומו והעניק לו חנינה נשיאותית מכל העברות שבהן הואשם. היתה הרגשה בקרב הבוחרים שהמפלגה הרפובליקנית היא מושחתת ועבריינית ושהממסד הוושינגטוני היה שותף לעברות. קרטר שלא היה מוכר, נהנה מיתרונות של מי שבא מחוץ לממסד שיוכל לשקם את האמון של העם במנהיגיו. קרטר גבר על פורד בפערים קטנים.
קרטר ירש משבר אנרגיה – האמרת מהירים תלולה ומהירה במחירי הנפט ותורים ארוכים בתחנות הדלק. לצורך התמודדות עם המשבר, הוא הקים לראשונה משרד לאנרגיה, הטיף להקטנת הצריכה ולפיתוח מקורות אנרגיה חלופיים ויזם חוקים רלבנטיים בתחומי האנרגיה. הוא ביטל רגולציה עודפת בתחומים רבים של המשק והכלכלה אבל ההתמודדות שלו עם משבר האנרגיה כשלה. המשבר ניטרל את כל ההישגים הכלכליים של הממשל בתחומי הצמיחה, האינפלציה והאבטלה ורדף אותו עד תום כהונתו. המשק האמריקני סבל מסטגפלציה - שילוב של אינפלציה גבוהה ומיתון.
מדיניותו קרטר כלפי המזרח התיכון הניבה הישגים וכישלונות היסטוריים. הוא הציב שמירה על זכויות אזרח ואדם והשגת הסכמי שלום כיעדים מרכזיים של מדיניות החוץ האמריקנית. הוא תיווך בין ישראל לבין מצרים שהניב לראשונה הסכם שלום ישראלי ערבי. ביקור נשיא מצרים אנואר סאדאת בירושלים בנובמבר 1977, יצר סיכוי להסדר אבל עדיין נותרו מכשולים רבים. קרטר יצר מודל חדש של תיווך בינלאומי שניתן לכנותו "דיפלומטיה בדלתיים סגורות".
בספטמבר 1978, הוא הזמין את סאדאת ואת ראש הממשלה מנחם בגין למעון הנופש שלו בקמפ דיוויד, נטרל את כל הרעשים והלחצים החיצוניים ובעיקר את התקשורת, ולחץ על הצדדים להגיע להסכם. בהמשך הוא הביא במרץ 1979 להסכם שלום בין ישראל למצרים. לאחר סיום כהונתו, קרטר המשיך לעסוק בסוגיות של העימות הישראלי-ערבי וביקר את ישראל על שלא פעלה מספיק להשגת הסכם שלום גם עם הפלסטינים.
קרטר כתב 32 ספרים, כולם למעט שניים, פורסמו אחרי פרישתו. שלושה מהם עוסקים בסכסוך הישראלי-ערבי/פלסטיני ואחד מהם: "שלום בפלסטין או אפרטהייד" (Palestine Peace or Apartheid) שהופיע ב-2006, עורר על קרטר ביקורת חריפה, כי לראשונה הוא הדביק לישראל את משטר האפרטהייד.
מדיניות קרטר כלפי איראן הייתה הרסנית. קרטר לחץ על השאה של איראן לשמור על זכויות אדם ובכך תרם לנפילת משטרו ולהחלפתו במשטר תיאוקרטי אסלאמי קיצוני, שהפר זכויות אדם אלפי מונים יותר מהשאה. המשטר הזה מחזיק מעמד עד היום. ב-4 בנובמבר 1979, בהשראת המהפכה האיסלאמית, צעירים איראנים קנאים פלשו לשגרירות ארצות הברית בטהרן, הרסו אותה ותפסו 52 דיפלומטים אמריקניים. הם הוחזקו במעצר 444 ימים. קרטר ניהל משא ומתן לשחרורם ללא תוצאות ואף הורה על מבצע צבאי שגם הוא נכשל. ככל שקרטר הגדיר את המשבר כחמור יותר, האיראנים ראו בו מכשיר לביצור המהפכה האסלאמית ולהשפלה של ארצות הברית והקשיחו את תנאיהם לפתרון המשבר.
משבר האנרגיה, הכלכלה המקרטעת ומשבר בני הערובה באיראן גרמו למפלתו של קרטר בבחירות 1980. הוא התמודד עם רונלד רייגן, שחקן קולנוע לשעבר שסיים שתי תקופות כהונה מוצלחות כמושל מדינת קליפורניה. רייגן השתמש בסיסמת בחירות יעילה: "האם מצבכם היום טוב יותר או גרוע יותר מזה שהיה לפני ארבע שנים?". קרטר סיים את כהונתו בבית הלבן בגיל צעיר יחסית ולכן פנה לפעילות אינטנסיבית בתחומים שענינו אותו.
ב-1982, קרטר ורעייתו הקימו את "מרכז קרטר" בשיתוף פעולה עם אוניברסיטת אמורי באטלנטה. המרכז פעל להגנה על זכויות אדם, ישוב סכסוכים, קידום דמוקרטיה ומניעת מחלות ומגפות. המרכז פעל לישוב סכסוכים בינלאומיים רבים כמו אלו שהיו בין אתיופיה לאריתריאה, בין סודן לאוגנדה או בין אקוודור לקולומביה. קרטר שלח יותר ממאה משלחות לפקח על טוהר הבחירות במרכז ודרום אמריקה, אסיה, ואפריקה.
עד 2020, קרטר ורעייתו התנדבו יום בשבוע בעמותה "מגורים לטובת האנושות", שמשפצת ובונה בתים עבור משפחות עניות בארצות הברית ומחוצה לה. ב-2002 קרטר זכה בפרס לשלום נובל על פעילותו במשך עשורים רבים לטובת האנושות. היום הוא זכור בעיקר בשל השלום הישראלי-מצרי ופעולתו בתקופה לאחר שפרש מהבית הלבן.
פרופ' גלבוע הוא מומחה לארצות הברית באוניברסיטת בר-אילן.