ראשית נוודא שכולנו מוציאים את הראש מחוץ לחול ומסירים משקפים צבעוניות שקריות, ונראה את המציאות, כפי שהיא. הגורמים המסמנים מדרון תלול ומהיר לקראת ההתלקחות, נפרדים וגם מחוברים. אף אחד לא יביא לבד את המלחמה הפנימית, אך שילובם מצביע על כך שיהיה כמעט בלתי אפשרי למנוע אותה. הם חלק ממציאות חיינו יום יום, ומהווים חלק ממגמה שהולכת ומחריפה.
רשימה חלקית:
נכשלנו בניסיון ליצור שיח אחר ונראטיב משותף לאחר השבעה באוקטובר. מילואמניקים תאבי אחדות שיצאו מעזה ותנועות אזרחיות שונות יצרו אפס השפעה. השיח המפלג חזק מאי פעם.
אם בפילוג עסקינן, העמקתו וחיזוק השנאה והשיסוי מהווים בעתיד הקרוב את קרש ההצלה היחיד שיש לנתניהו. האיום של המון זועם שמסתער על בית המשפט העליון, ומבלי שהמשטרה עוצרת אותו, הוא רק אילוסטרציה עדינה למה שעתיד לקרות. הכניסה האלימה לבסיסי צה"ל היתה פרומו אפסי למה שצפוי. לנתניהו יש את היכולת לגרום לכך וזה הגיוני כאשר תעמיק התחושה שלו שאין לו מה להפסיד עוד. נקודת הפתיחה היתה בתגובתו להגשת האישומים כלפיו, ומאז נקמתו במדינה הולכת ומקצינה.
"תמות נפשי עם פלישתים" כולל את מניעת ועדת החקירה הממלכתית בכל מחיר ויצירת נראטיב של מלחמת תקומה. מעל חצי מהעם לא יוותר ויאבק על ועדת חקירה ממלכתית, ולא יסכים לכל נראטיב אחר מלבד מלחמת השבעה באוקטובר.
העומס כבר כבד מנשוא. אותו ציבור נושא בעומסי המילואים, הכלכלה והמשק. הציבור הזה נשחק ומתעייף. חלקו קורס. מקבלי ההחלטות בקואליציה היום אינם רואים את הציבור הזה, וחלקם אפילו בזים לו, בנראטיבים עדתיים וערכים דתיים לכאורה. ציבור שלם חי בשלום עם חוסר האיזון וימשיך לפעול בהעמקתו. אבל המצב יחריף, והשילוב של גזרות כלכליות נוספות שמושתות על חלק, אל מול גזילת הקופה הציבורית של החלק האחר, יהווה גורם משמעותי בפיצוץ הקרב.
מעולם לא היה בישראל שלטון שאיים כך על הבסיס הדמוקרטי של המדינה. כיום העם מפוצל בין תפיסות דמוקרטיות כמעט הפוכות. אין פילוג בין ימין ושמאל (למעט הקצוות) וגם לא ישראל הראשונה והשנייה (למעט מי שזה משרת אותו). הפיצול הוא בין דמוקרטיה ליברלית ובין דמוקרטיה איליברלית, וכדאי שנכיר ונתרגל למושג.
חלק מהעם מחכה בכיליון עיניים לפיטורי היועמ"שית ועבור חלק זה יהיה הסימן המובהק לקריסת הדמוקרטיה. חלק מהעם מניח שרוב בכנסת מקנה זכות לשינוי שיטת המשטר והחלק האחר מניח שמגילת העצמאות היא גם הבסיס לעתידנו. כי חלק מהעם רוצה לקדם את המהפיכה המשפטית ולחזק את המערכת הפוליטית ללא מגבלות וחלק מהעם רוצה ברפורמה משפטית וחיזוק המערכת המשפטית בכדי ליצור מגבלות לזו הפוליטית.
עבור חלק מהעם חברי הכנסת והשרים הם שליחי הציבור ומשרתיו, והחלק האחר רואה בהם כנישאים מעם ורשאים לכל ללא כל מגבלה וחוק. גם ללא בושה. זה כולל הכרזת מלחמה של השלטון, במטרה למוטט את החונטה ולמשול מלא מלא, כולל פיטורי כל מי שמפריע ושאינו שייך לשבט השולט, החלשת התקשורת וחקיקה סקטוריאלית.
עבור חלק קיימת שותפות גורל ושותפות אזרחית עם הדרוזים ובמידה רבה גם עם מרבית הערבים, ועבור חלק אחר חוק הלאום מבורך וגם המשך חקיקה שתצמצם את היכולת של המיעוטים לקחת חלק מלא במגרש הדמוקרטי. גם בהקשר הזה, העם מפוצל בין גזענות שמקצינה ומקבלת לגיטימציה, לבין הבנה של ערבות משותפת, שמוכחת לאורך כל המלחמה.
ואם הזכרנו ערבות משותפת, ברור שאי החזרת מרבית החטופים, שלא לדבר בחיים, יהווה גורם קריטי במאבק המסתמן. הזוי שגם על העניין שאמור להיות בליבת הקונצנזוס הערכי של העם היהודי הצליחו ליצור פיצול בין מחנות, עם יריבות ושנאה שאינה נתפסת.
כאמור, זו רשימה חלקית. אף גורם לבד לא יגרום למלחמת אחים אך הריכוז ההולך וגדל של כל הגורמים, וההקצנה שלהם ושל הנראטיבים שמלווים אותם, אלו באופן וודאי יביאו אותנו לתהום. אף אחד מהצדדים שמתוארים כאן, שמייצגים חלקים גדולים של העם, לא יעצור ויוותר על מימוש תפיסותיו, גם לא בידיעה ששנתיים מהיום הולכים לקלפי.
הזעם של חצי העם יהיה גדול מכדי להמשיך לקבל את המצב הקיים ואת המשך מה שנתפס כהשמדת הערך המהירה של החברה והמדינה. אל מולם, הנאמנות של חצי העם האחר, שמורכב מחיבור בין ביביסטים שמאמינים שאין ראוי ממנו למלוכה, משיחיים וקיצוניים שלא יוותרו על הזכות שניתנה להם להיות בעמדות השפעה, והחרדים שיעשו הכל על מנת למנוע התבוללות בקרב בניהם.
מלחמות פנימיות בהיסטוריה לרוב פורצות כאשר יש חיבור בין הקצנה דתית ובין מצב כלכלי קשה. לצומת הזו אנחנו פוסעים במהירות. מלחמת האחים תהיה מפתיעה בעוצמותיה, כולל האלימות הקשה ביותר שיהודים יפעילו כלפי יהודים. יותר מדי נשק נמצא בידי האזרחים וחלקם יעשו בו שימוש. המשטרה שיכולה להיות גורם מאזן במלחמת אחים תהיה צד במערכה. היא כבר נכבשה. למעשה לא יהיה שום גורם ממתן מרגע שתפרוץ המלחמה הזו. בוודאי שלא התקשורת. לא הנשיא. לא הפוליטיקאים. אלו אוהבי ריב ומדון. נבחרי הציבור, כולם, אינם אלו שיסללו את הדרך לעתיד טוב יותר.
איזה תנאי נדרש להתממש כדי למנוע את זה?
בעצם יש שלושה, שמספיק אם אחד מהם יתקיים סביר שנימנע מחורבן הבית, אך הסיכוי שמי מהם יתמשש נמוך עד אפסי:
האחד, יצירת ברית ישראלית חדשה. מנהיגות משותפת שתדע לבנות אמון, שותפות וסיפור ישראלי חדש. אין כזו. גם כאשר הציבור נתן לה הזדמנות, ממשלת השינוי חירבה את תוך שנה. אותם פוליטיקאים שהובילו לא ראויים לניסיון נוסף. היוהרה שלהם אינה מאפשרת את השותפות הנדרשת. אפילו היוזמות האזרחיות הרבות שקמו מתקשות לשתף פעולה וכך נגוז הסיכוי לחולל אימפקט ושינוי משמעותי. אלא אם כן אותם מנהיגים יקחו אחריות אמיתית ויתעשתו ויעבדו ביחד.
השני, התעוררות אמיצה (או נואשת) בתוך הליכוד. מספר אנשים שיסכימו להבין את השמדת הערך שהם מחוללים, במו ידם או שתיקתם, ושיהיו מספיק אמיצים לעשות עם זה משהו. אולי החידה הגדולה ביותר בימים אלו היא אותם ח"כים שנתפסו בעבר כיותר ממלכתיים ואחראיים, ושאינם רק נוהים אחר פופוליזם וסוחרי הקולות במפלגה, ולגמרי נעלמו ממפת ההשפעה. אולי חלק מהגוש המרכזי בליכוד ירצה לתקן את הנזק שנגרם, גם לליכוד עצמו, והם יחזרו לפעול עם ערכים ממלכתיים, בושה וסבירות, ובראייה מלכדת. אך זה נוגע באומץ, באחריות, בחירות מחשבתית, ובהיבטים נוספים שמזמן אבדו שם.
אולי התעוררות בקרב חלק ממצביעי הליכוד כן אפשרית, כי נראה שלאורך הדרך יותר ויותר אנשי התנועה מעדיפים את הליכוד הערכי והממלכתי ולא את הביביזם העיוור וההון האנושי הירוד בקרב סביבתו הקרובה של המלך. קיים סיכוי, אמנם קטן, שמישהו שם יאזור אומץ ויקים מנהיגות חדשה במפלגה ויגרום לשינוי הנדרש עוד לפני מלחמת האחים.
התנאי השלישי, יציאתו של נתניהו מהמגרש הפוליטי וניתוק השפעתו על מדינת ישראל. החלטת פרישה שלו, אולי אפילו הגליה מרצון (למיאמי?), בתמורה לשחרור מהתביעות המשפטיות כנגדו ומחקירת חלקו באסון. אין זה סביר שיסכים לוותר על כס המלוכה, שלתפיסתו אין ראוי ממנו לשבת עליו גם כיום. וגם אם היה שוקל את זה, ברור שבנו ואשתו יכתיבו אחרת. אבל אולי דווקא כאן, באופן פרדוקסלי, יש את הסיכוי הכי גדול ביחס לשני התנאים האחרים. רק בכוחו הוא יצר את המציאות הנוכחית, ובכוחו גם לשנותה.
ואולי צדק שאולי במערכון על מלחמת האחים, ובאמת זה מגיע לנו על מנת שנתפכח, שתהיה כאן יותר ענווה וערבות הדדית מאשר יוהרה ושנאה.
עמרי גפן כתב את הספר "עוצמת השיתופיות – מאגו סיסטם לאקו סיסטם". מומחה לתחומי השיתופיות, מו"מ, אמון וגישור.