עוד שרים בממשלה מפלרטטים עם אנטישמים מרחבי הימין הקיצוני העולמי, ומספקים להם שירותי כביסה לדעותיהם בתמורה לתמיכה בחזיונות הסיפוח והכיבוש של הממשלה - אותם שרים, ובראשם כמובן ראש הממשלה בנימין נתניהו, מצטיינים בטפילת האשמות באנטישמיות כנגד כל מי שמעז לבקר את מדיניות ישראל. כל מי שמבקר את הרג האזרחים הנרחב בעזה, או את ריקון ג'באליה מאוכלוסייתה, מתויג מיד כאנטישמי.
בחמת זעמו, הותיר שר החוץ גדעון סער את אזרחי ישראל באירלנד ללא שגרירות שתסייע להם, כי רצה "לשים את אירלנד בפינת האנטישמיות".
האפיפיור פרנציסקוס, אוהב ישראל, מצא את עצמו בליבה של האשמה באנטישמיות, כי במיצג בוותיקן שבו צפה - פסלו של ישו התינוק הונח על כאפייה. נתניהו, הסבור כמו לואי ה־14 ש"המדינה זה אני", האשים גם את בית המשפט הפלילי הבינלאומי בהאג באנטישמיות בגלל צו המעצר האישי נגדו - והיו מי שטפלו אנטישמיות אפילו על ידיד ישראל, נשיא צרפת עמנואל מקרון.
שוודיה הוכרזה כאנטישמית כשהכירה במדינה פלסטינית - ואז בן לילה הפכה לחסידת אומות עולם כשהפסיקה את המימון לאונר"א. נורווגיה, ספרד וסלובניה הפכו לאנטישמיות, משום שעשו את מה שמדינת ישראל הייתה צריכה לעשות כבר מזמן: להכיר במדינה פלסטינית כדי למנוע את הידרדרותנו למציאות דו־לאומית מדממת.
אל מול כל ביקורת, תמיד יישלף קלף האנטישמיות, משום שכשאין תשובות - בורחים לסיסמאות. ההאשמה באנטישמיות היא כמו פלסטר על דימום - מנסה להסתיר, אך לא מצליחה, כי הדימום חזק מדי.
בשנה האחרונה, בשעה שאזרחי ישראל עדיין מנסים להתגבר על טראומת 7 באוקטובר, כואבים את הנרצחים והנופלים ומייחלים לשחרור החטופים, העולם רואה את תמונות הפלסטינים הסובלים. הוא רואה את גופות הילדים, את הנשים הנמחצות בתור למזון, והוא קורא על מניעת המים והמזון ועל גירוש תושבי צפון הרצועה. התמונות האלו, שבישראל אדישים להן - בעולם מגיבים להן. לא בגלל האנטישמיות, בגלל האנושיות.
לרוב כלי התקשורת הישראלית תפקיד מרכזי "בהגנה" על הציבור הישראלי מהזוועות בעזה ובהצטרפות לנרטיב השקרי והמסוכן, שהעולם כולו נגדנו בלי קשר למעשינו. בכך משתפים כלי תקשורת מרכזיים פעולה עם אותה ממשלה שמנסה לחסל את התקשורת החופשית במדינה.
עבור רבים בעולם, תמונות הזוועה המגיעות מעזה אינן משאירות מקום לפרשנות; הן מציגות סבל אנושי. מחוץ לחממה של התקשורת הישראלית, קשה להתחמק מהמראות. הן, ולא אנטישמיות, מניעות את הזעם הבינלאומי. תגובה אנושית טבעית, לא שנאת יהודים.
אין סתירה בין ההזדהות עם הכאב הישראלי על הטבח הברברי של 7 באוקטובר ועל גורל החטופים, ובין הזדהות עם סבל האוכלוסייה האזרחית בעזה. אני בקשר עם כל השגרירים האירופים בארץ, וכולם פעלו לשחרור החטופים ומזדהים עם הסבל והטראומה שלנו.
אף אחת מהמדינות הללו לא ערערה על הזכות שלנו להגן על עצמנו כנגד חמאס, חיזבאללה ואיראן. אבל הם מצפים מאיתנו לעשות זאת כמו שדמוקרטיות ליברליות אמורות להגן על עצמן. זאת דרישה מובנת לאור הערכים שעומדים בבסיס היחסים שלנו איתן.
ישראל, אשר נתפסה בעבר כמגדלור דמוקרטי במזרח התיכון, "וילה בג'ונגל", הפכה בעיני רבים ברחבי העולם ל"מלכת הג'ונגל". זה לא קרה בגלל שנאת יהודים, אלא משום שמדיניותה נתפסת כסותרת ערכים אוניברסליים של זכויות אדם וצדק. סותרת גם את ערכי "תיקון עולם" היהודיים.
השימוש המופרז במונח "אנטישמיות" מטשטש את הגבול בין ביקורת לגיטימית על מדיניות ישראל לבין שנאה גזענית אמיתית כלפי יהודים. יש אכן לא מעט אנטישמים בעולם, אבל כשמשתמשים בהאשמת האנטישמיות כדי למנוע שיח אמיתי על הסיבות לביקורת, מחלישים את המשמעות האמיתית של אנטישמיות ופוגעים בהתמודדות איתה.
במקום להשתמש בהאשמות באנטישמיות כדי להתחמק מביקורת, על ישראל להתמודד עם השאלות הקשות ולהציע תשובות אמיתיות. להבין כי המענה לביקורת צריך להינתן בעצירת המלחמה, שחרור החטופים ושיקום הרצועה, בהובלת הנהגה פלסטינית חדשה ובסיוע בינלאומי. לא בזעקות האנטישמיות, שלא משכנעות אף אחד בעולם.
רבים מדי מאיתנו מתקשים להבין כמה השתנתה המדינה תחת ממשלות הימין. השינוי הזה משפיע גם על הצבא שלנו, שכולנו מרגישים חלק ממנו ומתקשים להשלים עם העובדה שלא כל חייליו מזדהים עם "רוח צה"ל". גם חיילים מוסריים יפעלו באופן שאינו מוסרי כשהממשלה מגדירה יעדים בעייתיים, עם כל כמה שקשה להודות בזה משום שמדובר בילדים שלנו.
במקום להמשיך במשחק ההאשמות שרק מעמיק את בידודה של ישראל בעולם, עלינו להתחיל להתמודד עם המציאות כהווייתה, זאת שכל העולם רואה חוץ מאיתנו. לחדול משיח הסיסמאות ולנהל עם ידידינו הביקורתיים בעולם שיח מבוסס עובדות. האשמת האחר מנוגדת לאתוס הציוני של לקיחת אחריות. אולי זה מרגיע ייסורי מצפון, אבל זה לא מאפשר את שיפור המצב בשטח, ובטח שלא בדעת הקהל הבינלאומית.
הכותב הוא מנכ"ל ג'יי סטריט ישראל
[email protected]