הלווייתן שאיבד את חוש הכיוון: חיים רמון משתמש בשנאה כתחליף לעשייה | דעה

במאמרו של חיים רמון על "שלטון הפקידים", שאת חלקו הוא בחר להקדיש גם לי, הרגשתי מבוכה. עבורו. זה לא כל כך נעים לראות מישהו תקוע על שיח שהיה אולי רענן לפני 20 שנה. כמו החייל הווייטנאמי שלא סיפרו לו שהמלחמה נגמרה, והוא עדיין מתרוצץ עם נשקו בג'ונגלים הישנים.

היה זה מִחזור דלוח של אותן אגדות פייק אורבניות עם טוויסט רעיל: מסגור "הפקידים", דרגי המקצוע באשר הם – בצבא, במערכת המשפט, באוצר ובכלל – כגורמים תאבי שלטון, שכל עשייתם היא חבלה מכוונת בהנחיות הדרג המדיני, שתחתיו הם חותרים כדי לבצע הפיכה אנטי־דמוקרטית.

איך שרו פעם, להבדיל אלף אלפי הבדלות, על אליעזר בן יהודה? "מילים מילים, מילים מילים, הוא בדה ממוחו הקודח". תמונת האמת הופכית לחלוטין למסגור המשחיר של רמון: לא מדובר בפקידי אופל, אלא במשרתי ציבור מקצועיים ומסורים, המסייעים לכל הממשלות להגשים את מדיניותן במסגרת הדין, ובעשותם כן מגשימים את חובתם הן לממשלה והן לציבור.

האמת הפוכה בתכלית. לפני כמעט 20 שנה כתבתי ספר עיון ושמו "ביורוקרטיה כפוליטיקה". הספר עסק בבחינת מאפייניו של הדרג המנהלי־בירוקרטי במדינה המודרנית, בדפוסי פעולתו ובמשבר הדמוקרטי שנוצר כשמרכז הכובד של קביעת הכרעות בענייני מדיניות מועתק מכתפי הדרג הנבחר לכתפי הדרג הממונה.

לא הסתפקתי בתיאור המצב שאותו הגדרתי כבעייתי, אלא גם הצעתי מספר פתרונות איך לצמצם את הבעיה שעליה עמדתי ולייצר מציאות מאוזנת יותר, שדווקא תחזק את הדרג הנבחר ואת יכולתו לקדם מדיניות.

מה עשה חיים רמון במאמרו זה, כמו רבים ורעים לפניו? רמון ונוספים מתייחסים לספר שבו תיארתי בעיה, ומייחסים לי את היותו של המצב הבעייתי כמצב רצוי כביכול בעיניי. מייחסים לי אג'נדה של "שלטון פקידות" כחזון רצוי. פשוט סילוף גמור. למי שהצביע על בעיה, הם מייחסים תמיכה כביכול בהשארת המצב הבעייתי על כנו, בה בעת שמהותו של הספר היא הצעת דרכים לשינוי המצב ולתיקונו בכיוון של טיוב וחיזוק אפשרותו של הדרג המדיני לממש את מדיניותו באמצעים מגוונים.

למה המהלך של רמון דומה? ללקיחת ספר המתאר את קיומה של בעיית האנטישמיות בעולם ומתריע כנגדה – והאשמת כותבו בכך שהוא עצמו אנטישמי ותומך באנטישמיות. עולם הפוך. עד כאן בענייני.

"מה אתה מפריע?"

הסוגיה המטרידה באמת במאמרו של רמון היא הדה־לגיטימציה המכוונת שהוא מבצע לכל המנגנון המקצועי המרכיב את הצבא, ארגוני הביטחון, מערכת המשפט והאוצר. כל שירות המדינה בעצם.

הוא ממסגר אותם כחתרנים, כמקדמי הפיכה, המבקשים כביכול לקדם השתלטות עוינת. אנטי־מדינה ואנטי־עם. זו עלילת דם שפלה. כשם ספרה של השופטת הדסה בן עתו, "השקר מסרב למות", שעניינו גלגולי המיתוס הזדוני על "הפרוטוקולים של זקני ציון" - שם ככאן, אף שהאמת נחשפת שוב ושוב, השקר מסרב למות.

אימפוטנציה פוליטית וחוסר מסוגלות משילותית, שמתכסים בכל מיני אגדות אורבניות על "דיפ סטייט", על מנהרות תת־קרקעיות הנחפרות כביכול מתחת לרגלי הממשלה, מאוישות בפקידים מדומיינים שוחרי רע, המבקשים להשתלט על השלטון. ממש "הפרוטוקולים של זקני ציון".

רק שאת תפקיד היהודים בעלילת הדם הבזויה הזו החליפו "הפקידים". גיבורים אחרים בסיפור הבדים הזדוני, אך אותן שיטות ישנות ואפקטיביות של תעמולה, חרחור, שנאה והסתה.

כשאונייה יוצאת ללב ים סוער, אם אנשי הצוות מתריעים בפני הקברניט אשר על ההגה שהדלק ייגמר באמצע ההפלגה, שהמפרש מחורר וספק אם ישרוד מזג אוויר סוער ושהמנועים חורקים - התרעה כזאת כאמור איננה בבחינת "פגיעה במשילות". ההפך הוא הנכון. זו הדרך הנדרשת לביצוע התפקיד שלשמו הם נמצאים.

כשם שהדברים ברורים בדוגמה של האונייה, הם צריכים להיות ברורים גם ביחס לקבלת החלטות ממשלתיות. זוהי דילמת איש המקצוע: אם תשקף את החורים ברשת, תזכה לעיקום פרצוף, לתגובת נגד כוחנית, וברוח הימים הללו - גם לקמפיין של הסתה נגדך ולאיום בפיטורים (עיין ערך היועצת המשפטית לממשלה, ראש השב"כ, ראש אגף תקציבים, היועץ המשפטי של האוצר ונוספים). "תן להפליג", "מה אתה מפריע".

הכותבת היא לשעבר המשנה ליועץ המשפטי לממשלה
[email protected]